יש לי איזשהו צורך להביע את עצמי, בעבר הייתי כותבת. האמנתי
שהייתי טובה בזה, בדיעבד טעיתי. היום אני מוצאת את עצמי כמהה
ליכולת לכתוב, אפילו משהו עילג ומעוות כמו המילים הללו, שאין
להן שום משמעות של ממש למעט הפורקן.
התחושה ההולכת וגוברת היא שחיי הולכים ומתרוקנים מתוכן, אך כל
הדברים שהיו בהם קודם לכן, נמצאים בהם ובעלי אותה משמעות
כבעבר.
ואולי,
החלל שיש למלא גדל עם השנים, ויש צורך ביותר משמעות מבעבר.
המרחק מהיעדים שהצבתי נותר זהה, והפער הזה הוא דבר מה שציפיתי
שיצטמצם.

אין לי מושג איך מרפים.
עליי ללמוד להרפות.