מכתב מאת: אסתר.
נמען: הקב"ה.

בורא עולם.
אני עומדת כאן צעד לפני החצר של אחשוורוש. רואה אני את החצר
מבעד לחלון ורואה בה גם את החצר הפנימית שלך, מלך מלכי המלכים.

חצר זו תישאר לעד בליבי.
אני עומדת כאן ורעד עובר בגופי, הוא אינו חולף. אין לי מנוחה.
לא ישנתי כל הלילה, למעשה - כבר כמה לילות שיש לי נדודי שינה.

התפתח לי פתח?

באה אני הקטנה על עמי להתפלל בפניך, להזכיר זכות אבות ואמהות
קדושות. לא יכולתי להתכחש למה שקורה, אינני יכולה להחריש בעת
הזאת. רגע גדול הוא לישראל ודודי מרדכי כה אבל!
לבושה אני תכלת עמוק-טורקיז, כתכול המים וצבע השמים שהוא מקום
משכנתך ומקום עוזך. מבקשת אני בקשה אחת, להתקרב אליך, ברוח
ובחומר, ככל שאפשר, עד כמה שניתן- עמי ואני צמנו שלושה ימים,
מתחננים אנו לפניך בורא העולמים וכל הנבראים- הייה עוזר לי!,
קראתיך ה'- ממעמקים.
צמאים ומבקשים הסכמתך, שרים ומתפללים להצלת כבודך!

בידי שרשרת דקה עם המגן דוד הכסוף שהותירה לי אימי, לפני
שנפטרה לעולם שכולו אמת. אני ממששת את התליון באצבעותיי,
מרגישה את מרקמו הקשה ואת פינותיו הדוקרים, אך רואה את צורתו
מושלמת והאחידה, סימטרית ויפה, שמרכזו גדול המחזיק את
המשולשים- והוא אתה.
המחזיק... אותנו, את כולנו, כל אחד ואחד...

אני רואה בעיני רוחי מבעד לחלון הזה, אור עצום שמושך אותי
אליו, קורא לי להתקרב. תחושת חמימות ונעימות עוברת בתוך תוכי,
בחלל הבטן ובאזור הלב, זה כובש אותי. אני מרגישה שבאור זה קיים
טוב, בטוחה. שמע קולנו וזעקותינו והושיענו!

מלאכי שרת שומעת אני, כמו בכל שבת קודש כשמלווים אותי כעת
מלווים אותי בשביל אחר, אלייך בדרך לחצר הפנימית- צעד ועוד
צעד...לאט ובזהירות והם שרים ומרננים עם כנפיים כמעט בלתי
נראות, חצי שקופות והילות על ראשם כל כך גדולות. מלאך אחד עם
תוף, השני עם חליל והשלישי מלווה את השירה של שאר המלאכים
בנפנוף קל של כנפיו הזעירות. ואני, מצטרפת אליהם ושרה בלחש
במנגינה הנוגעת, העדינה, המוכרת לך כל כך:
"ה'  שמע תפילתי ושוועתי אלייך תבוא, אל נא תסתיר פניך ממני
ביום צר לי..."
הפרחים מסתחררים מסביבי, נפתחים אחד אחרי השני כמחייכים,
מעודדים. הם מפיצים ריחות נעימים ופרפרים צבעוניים לוחשים יחד
עם המלאכים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אני משילה את נעליי מעלי, קדושה מתעטפת וממשיכה ללכת, אט- אט
פוסעת אל תוך המים הקרירים של הנחל הזורם לאיטו שיצרת והקרירות
מצננת אותי, מזככת אותי.
יחד עם האוויר הקסום מסביב הצבוע בניצוצות צבעי הקשת שיחד הם
מסמלים את כעסך אך גם את בריתך לזיכרון עולם, עבורנו.

ריחות פירות ההדר והמראות שמילים לא יוכלו לתאר את יופיים
מקיפים אותי ואני מתכופפת בעדינות אל המים ומושיטה שתי ידיי
אליהם הצלולים והצוננים. הם הרטיבו את שולי שמלתי, אך זה לא
חשוב לי כרגע. אני מביטה בחופן המים שבידיי, שהולך ומתמעט מרגע
לרגע, מתקרבת להשתקפות בעת שהמים נוזלים לי בינתיים מבין
האצבעות וניתזים חזרה בצליל טפטוף קל אל מי הנחל והשתקפותי
נעלמת לה לתוך זרם המים. אני אוספת את המים בחופן בשנית, מרימה
ראשי למעלה, לשמים ומתיזה עליהם ועל פניי רסיסי טיפות שקופות
כחלחלות, מבקשת בליבי שצבע השמים ידבק בי, שמי התורה יחלחלו
לתוכי, שתענה משאלתי. נצח ישראל לא ישקר, אני מזכירה לעצמי וגם
לך, למרות שיודעת כי זוכר אתה. מתפללת ומתחננת בחוזקה שהמגן
דוד לא ישבר, שליהודים תהיה אורה ושמחה. שאדע, שכל תפילה חשובה
והיא ועוד תקווה נושנה ישנה שתגן עלינו, רק איתך ובעזרתך.
ואולי, רק למען שימך. עומדת אני ומבקשת על עמי מול כסא כבוד
מלכותך...
                                                           
                                 אסתר.