קיבלתי במתנה בברית של אחי הראשון- אוריאל, זוג של שתי בובות
גדולות-גדולות- בן ובת. אהבתי את זה שהם היו כמעט בגובה שלי,
נראה לי שאף פעם לא ראיתי בובות כאלו גדולות, כל כך שמחתי
כשגיליתי אותן בין המתנות!, הם כל כך חמודים!. קוראים לבובות
שולה ויוסי כמו השמות של החברים של סבא וסבתא- הם אלו שנתנו לי
אותן בחיוך רחב ונחמד.
לא ידעתי למה אנשים מביאים לי מתנות, ואמרתי תודה בביישנות,
מאושרת לקבל מתנה ועוד אחת, לא ממש היה חשוב לי למה, העיקר
שמתנות היו.

בבית הייתי משחקת איתם הרבה, עם שולה ויוסי הבובות שלי- הם היו
מספרים לי הרבה דברים מצחיקים והם היו חברים הרבה זמן, כל
החיים- כמעט 4 שנים! בדיוק כמו הגיל שלי.
אהבתי את השיער הבלונדיני שלהם והם תמיד חייכו אליי והסתכלו על
מה שאני עושה והקשיבו למה שאני מספרת, הם היו רק שלי ושיחקו רק
איתי. אח שלי החדש היה תינוק והוא לא ידע לשחק בבובות וגם ככה
הוא קיבל יותר מתנות!, ואני לא מקנאה אבל... גם אני רוצה
בריתה!

ועם הזמן גדלתי ותמיד זכרתי את הבובות שולה ויוסי שישבו על
השידה שלי בחדר וחייכו אלי כל פעם שהסתכלתי, למרות שכבר לא כל
כך הקדשתי להם זמן- הם נהיו קטנים ופחות עניינו אותי. וככה
חלפו להם הימים.

יום אחד הלכתי לדודה נעמי ונכנסתי לאחד החדרים, פתאום ראיתי
שעל הספה יושבים להם שולה ויוסי. איך הם הגיעו לכאן?, שאלתי
בתוכי בתדהמה, וכעסתי על כך שהם נטשו אותי או שמישהו לקח לי
אותם. חזרתי הביתה נעלבת מעט, מרגישה קצת נבגדת ועם פרצוף
שהכנתי מראש באתי לאמא ושאלתי: "אמא, מה הבובות שולה ויוסי
עושות על הספה של דודה נעמי ואיך הם הגיעו לשם?", אמא בפנים
קצת מתנצלות, מתאפקת שלא לחייך, או לפרוץ בצחוק, כהרגלה- למרות
שהנושא לא מצחיק- אמרה שעכשיו שאני כבר קצת יותר גדולה היא
הביאה את הבובות לבנות הקטנות של דודה נעמי. כעסתי ונעלבתי על
שלקחו לי אותם ככה פתאום ואפילו בלי לשאול, אפילו אם אני כבר
מזמן לא משחקת איתם, תמיד היה נחמד לפגוש בחיוך שלהם מדי פעם
ולחייך בחזרה. אחוזת עלבון הבנתי ששולה ויוסי לא יהיו איתי כל
החיים, וכבר לא יחזרו. לא נורא, חשבתי, לפחות שישמחו את הבנות
של דודה נעמי.
ועכשיו, שאני כמה שנים יותר גדולה ואני נזכרת בהם, אני מאוד
מתגעגעת ורוצה לתת להם חיבוק גדול ולהגיד להם שאפילו שהם כבר
לא איתי וששניהם, גם שולה וגם יוסי נהיו יותר קטנים, אני תמיד-
תמיד אוהב אותם...