זה היה בשעת לילה מאוחרת, המדבר היה שקט, חוץ מכמה קולות של
דיבורים וצחוק שנשמעו ברקע מאוהל אחד. עמדתי בכניסה לאוהל האחד
הזה, מסתכלת סביבי ורואה הרים כהים, שמים בצבע כחול כהה עמוק
ורצוף, בלי אף ענן. יש כמה מנורות דולקות בחוץ ושרשרת של אורות
צבעוניים מרצדים הקשורה לכמה עמודים מרחוק. צבע אדום, כחול,
ירוק, צהוב.
האוויר צח ונקי, קריר מעט, אך נעים.
אני לבושה בחולצה יפה חדשה לבנה עם רקמה של פרחים וחצאית פשוטה
ארוכה שחורה, מכוסה בפשמינה ירוקה כזית. השיער שלי רטוב עדיין
מהמקלחת, מסורק ומסודר מתחת למטפחת שחורה עם הסרט המבריק
ולרגלי סנדלים לבנות ונוחות, אשר גרגירי חול סוררים חומקים
לתוכם בכל כמה פסיעות ואני מרגישה אותם בין האצבעות. אך זה לא
מפריע לי, להפתעתי.
אני חשה התרגשות בתוכי בעודי פוסעת לאוהל הגדול הבז', שצורתו
כמשולש גדול, קשור בחוטים בפינותיו ליתדות שתקועות עמוק בתוך
האדמה.
אני שומעת קולות שמחה ככל שאני קרובה יותר לפתח, מנגינה נעימה
וקצבית שמזכירה לי חגים, ריח של תבשילים. יש תחושה של משהו
חדש, קדוש, לא ידוע, נשגב... אך קרוב ומוכר גם יחד.
האוהל נדמה לי מבחוץ כהר סיני קטן בתוך אלפי ההרים הגדולים
ומעט האוהלים שמסביב, ואני מחייכת בתוכי ומצפה וקצת מתביישת
להיכנס.
אני מסיטה את רצועת הבד הבז' בידי השמאלית ומציצה פנימה. יש שם
אי אלו נשים, ואור גדול, ושתייה ומאכלים ומחצלות וצבעים. איני
מכירה את הנשים. כולן מחייכות, חיוך שנראה אמיתי ולא מסכה.
רובן נראות פשוטות ושמחות, טהורות הן נשות ישראל.
אני מתיישבת בכסא יחסית באמצע האוהל ולפתע ניגשת אלי אשה
חייכנית, מבוגרת, לבושה בלבן, חכמת חיים נסוכה על פניה וגם
רוגע. היא מחייכת אליי ואני מביטה בה, אט- אט הקולות ברקע
נעלמים- אני מודעת לכך שהם קיימים רק שאיני שומעת אותם כי אני
מרוכזת באשה שלמולי.
היא אומרת לי: "שלום. אני שרה... באתי לתת לך כמה מתנות יקרות
לאין ערוך"
שתקתי דקה ארוכה, קצת המומה, מתביישת מהמעמד, נבוכה וחייכתי
חזרה.
"הנה לך עין טובה, רכות וסבלנות" היא אומרת, "אלו דברים שצברתי
במשך החיים...אי אפשר בלעדיהם".
אני חושבת לרגע, מעכלת את דבריה ומרגישה את המילים שלה מחלחלות
בתוכי. כמה אופייני לשרה אימנו תכונות אלו.
שרה הולכת ממני לכיוון היציאה מן האוהל. עוד לא הספקתי להגיד
לה דבר, גם לא להודות לה ודמותה נעלמת כלא הייתה.
כך היא שרה, מלאת חסד - נותנת ונעלמת.
אני מסתכלת על הנשים שסביבי, עדיין לא מוציאה הגה מפי. באחת
הפינות יש קבוצה של שלוש נשים שעומדות ומשוחחות בנעימים. אחת
מהן מבחינה במבטי ומביטה בי חזרה בנחמדות ומחייכת...ואני שוב
נבוכה, ומחייכת מהר בחזרה. היא אומרת כמה מילים לאחת הנשים
שהמשיכו לדבר בינתיים ובאה לכיווני. אני משפילה את מבטי.
"שלום", האשה השנייה אומרת לי, "מי את?".
"טליה", אני משיבה.
אני ממשיכה לבחון אותה, בעדינות ובלי שהיא תשים לב. היא לבושה
לבן ואדום, שמלה ארוכה...אני רואה בה עוז, פנים מעט נוקשות
אולי, אך חייכניות ביותר, בת 40 בערך. היא אומרת לי:
"שמי רבקה. יש לי שני ילדים, תאומים - הכרת אותם?, יעקב
ועשיו." היא מחייכת ואני אומרת: "שמעתי עליהם".
"אני רוצה לתת לך משהו", היא אומרת לאט ובשקט, מביטה אל האדמה
ומישירה חזרה מבט אליי. ניכר שקשה לה לומר את הדברים. "רוצה
אני לתת לך מתנה קטנה... את הכוח לשאת.
מתנה זו תסייע לך בכל כאב, כל דמע, כל קושי...יש לנו כוחות
גדולים, לנשות ישראל, אנחנו אמיצות- וגם את עכשיו תהיי מודעת
לחלק הזה שבתוכך, למתנה שניתנה לך והיא תעזור לך להתגבר על
מכשולים".
אני מתרגשת מדבריה, כמה ישירות הן האמהות הראשונות, כמה תמימות
טהורה וצחה.
עיניה בורקות ואני מרגישה שגם שלי.
"תודה", אני אומרת בקול שכמעט ולא נשמע, משפילה את מבטי במבוכה
ומנסה להחניק דמעות שמגיעות לעיניים ואפילו איני יודעת למה.
כשהרמתי את עייני רבקה כבר לא הייתה שם.
לא הספקתי לחשוב על מה שהיא נתנה לי כי ישר הופיעה מולי אשה
שונה. עיניה רכות, פניה עדינות. היא גבוהה ופניה עגולות
וארוכות. יש לה משהו מיוחד בעיניים- כמי שרואה משהו שאני לא
רואה, כמי שעברה הרבה. היא נראית מעט עצובה, שקטה. אני רואה בה
חדות ועדינות יחד, קשה לי להבין מה אני רואה, כי אלו שני דברים
שנראים סותרים ושניהם נמצאים בה. האשה שהופיעה מולי הפעם הייתה
לבושה חצאית וחולצה פשוטות- ורוד ולבן. ידיה ארוכות והיא נוגעת
בזרוע השמאלית שלי בעדינות.
"טליה?", היא שואלת.
ואני מעט מבוהלת, כי אני מרגישה שהיא מכירה אותי, כאילו יודעת
את חיי ורגשותיי, חודרת בעיניה לתוכי ובוחנת אותי מאוד.
"כן. זו אני. את...לאה?".
היא מהנהנת בראשה. הייתה לי הרגשה שזו היא...העיניים שלה היו
גדולות ואדומות מדמעות.
"ראיתי ששרה ורבקה נגשו אלייך", היא אומרת, "חשבתי לבוא אליך
גם אני".
"גם לך יש מתנה לתת לי?", אני שואלת בחיוך. כבר פחות מתביישת
מהתחילה. מרגישה יותר בעניינים, הרי כבר מכירים אותי...
"כן", היא עונה. "הסתכלתי עלייך מקודם מרחוק וחשבתי מה אוכל
לתת לך. והחלטתי...
זו מתנה גדולה מאוד...אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי צריך
לעבוד עליהם. המתנה הזו לפעמים הולכת לאיבוד ואז, לפעמים, קשה
למצוא אותה. ולעיתים אפילו קשה מאוד עד שאפשר להגיע למחשבה
שהיא אבדה מן העולם, שהיא אינה קיימת ושאי אפשר למצוא אותה אף
פעם. אך האמת היא שזו מתנה כל כך יקרה ויפה שאי אפשר להתעלם
ממנה ולכן, כאשר מרבים לחפש ולא מתייאשים, פתאום מוצאים אותה
שוב, וזה כל כך משמח כאשר חוזרים למצוא אותה!, כשתרגישי זאת,
את תביני בדיוק למה אני מתכוונת."
אני מעקמת פנים, קצת מתקשה להבין, כמהופנטת ממשיכה להקשיב והיא
ממשיכה להסביר וככל שהיא מרבה בפרטים על המתנה, סקרנותי גוברת
ואני מתלהבת, עושה רושם שגם היא.
"לא פשוט לשמור עליה, לפעמים אנחנו עוברים דברים בחיים שגורמים
לנו לשכוח מקיומה. לפעמים אנשים מקנאים ושמים לנו עין עליה, על
המתנה הזו ויש כאלו שמנסים אפילו חס וחלילה לגנוב אותה. לפעמים
אנחנו שוכחים אותה עמוק- עמוק בתוך איזה ארון או מגירה, או
שהיא מתגלגלת מתחת למיטה. אבל אל תשכחי- היא תמיד שם ומחכה לך
כל כך- כל כך שתאספי אותה בשתי ידייך ותחייכי אליה ותאמצי
לחיכך והיא תאיר לך פנים בחזרה."
"מה זו המתנה הכל כך מיוחדת הזו?", אני שואלת בקוצר רוח.
היא מחייכת, שקטה לרגע ודמעה מתגלגלת על לחיה. אני מרגישה חמלה
כלפיה, היא נראית אשה טובה וצר לי על הדמעה שירדה. אני רוצה
לשאול אותה למה היא דומעת, אך אני מרסנת את סקרנותי. היא נראית
תשושה, אך חזקה, כמי שעברה הרבה תהליכים בחיים. יחד עם הדמעה
היא ממשיכה לחייך. ואני מהרהרת לעצמי- כמה כוחות נפש נצרכים על
מנת לעשות שני דברים אלו יחדיו...
בעדינות היא מעירה אותי מהרהוריי ומשיבה:
"אמונה".
אני מביטה בה בפליאה, בהלם, משחזרת את כל ההקדמה שלאה נתנה לי
אודות המתנה היקרה. הבחנתי בעוד דמעה מבצבצת מתוך עיניה.
כעשרה ילדים מגיעים לפתח האוהל ומדברים ביניהם, כמה מתווכחים,
כמה צוחקים. לאה מביטה בהם ומחייכת חצי חיוך, מנגבת הדמעה
ואומרת: "בואו ילדים". היא הולכת לכיוונם, נותנת ידיים לחמישה
מימינה ולחמישה משמאלה וכולם נעלמים אל תוך הכחול העמוק שמחוץ
לאוהל.
כולי אחוזת תדהמה וזעזוע, צמרמורת שכזו.
אני ניגשת לאחד השולחנות, מנסה להירגע מכל החוויות, ובעיקר
מזאת האחרונה וחותכת לי פרוסה דקה של עוגת חלב ודבש. אני מקרבת
את הכפית אל פי וטועמת טעם מופלא כטעם גן עדן. תוהה מי הכינה
את העוגה ויודעת שגם אם אקח מתכון ואנסה לחקותה- לעולם לא
אצליח.
אני מתענגת עם עוד כפית של העוגה המתוקה ומרגישה יד רכה הנוגעת
בגבי.
אני מסתובבת בזהירות ורואה לפניי אשה כבת שלושים, נראית די
צעירה אך פניה מעידות ניסיון ותבונה, היא מעט מזכירה לי את מי
שרק הלכה- את לאה, משהו בצורת הגוף, אולי קצת בצורת התנועה.
למרות שזו העומדת מולי נראית לי יותר פשוטה, עיניה לא חודרות
פנימה ונכחותה אינה גורמת לי איזושהי אי נוחות כמו שהרגשתי מעט
מקודם, עם לאה, בהתחלה. אני מתבוננת באשה שלפני כעת ומרגישה
בבת אחת פרץ של טהרה, פשטות, יופי חזק- פנימי וחיצוני שבוקע
ממנה בלי שאמרה מילה. תווי פנימה מראות עוצמה ואור, אור גדול.
היא מאירה לי פנים ונראית כל כך כנה. הבפנים שלה, הנשמה, כל כך
נשקפים מפניה, שאיני שמה לב או מרגישה צורך להביט בלבושה, היא
פשוט נשמה טובה. וזו הרגשה כל כך חזקה שאוחזת בי- יש כאן משהו
מעבר לטבע, משהו לא רגיל, אני מרגישה. איני מרגישה כאילו היא
מכירה אותי או מנסה להכיר או לבחון אותי- אבל הפעם, אני מרגישה
שדווקא אני, מכירה אותה!.
אני מאירה לה פנים בחזרה בחיוך גדול ובפעם הראשונה אני זו
שמתחילה בשיחה:
"שלום!, אני מכירה אותך?", אני שואלת בחיבה. אני מרגישה רצון
עז לדבר איתה, להתחבר אליה.
"יכול להיות...", היא משיבה, "אומרים לי שיש לי פנים מוכרות",
היא אומרת בצחקוק קל.
אני מחייכת ובתוכי חושבת שזה לא יכול להיות, יש באשה הזו משהו
מיוחד כל כך. אף פעם לא ראיתי פנים כאלו מאירות, המשדרות חום
ואהבה, ענווה ותפילה.
"ראיתי את אחותי ואותך מדברות ארוכות", האשה אומרת, "ואמרתי
לעצמי שאני גם רוצה לדבר איתך ולהכיר ולהתחבר אליך!".
איזו מתיקות יש בה- ואילו רק ידעה כמה שאני הייתי רוצה להתקרב
אליה ולהכיר אותה, היא נראית כל כך מעניינת!, אך גם הפעם, לא
גיליתי את אשר בליבי.
לרגע עצרתי את מחשבותיי, ונזכרתי במה שהיא הרגע אמרה שלא שמתי
לב בכלל- אחותי היא אמרה??, שאני דיברתי עם אחותה?...
אה!, כמובן, איך לא חשבתי על כך קודם...הייתכן שהאשה הנפלאה
הזו היא רחל??, הפעם לא שתקתי-
"רחל!", צעקתי בהתלהבות ושמחה פנימית, וכל הרגשות יחד געשו
ורעשו בתוכי, רציתי לחבק אותה ולשמוח ולבכות, הכל יחד. "אני לא
מאמינה...איזה יופי לפגוש אותך!, סיפרו לי כל כך הרבה עליך,
אני כל כך מעריכה אותך, יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך ולדבר
איתך עליהם ואני רוצה לשמוע בעצתך...אני רוצה לשמוע על יעקב
בעלך ועל ילדייך ואני רוצה לדבר איתך על אהבת ישראל ואהבה
כללית ו-", עצרתי לפתע.
רחל חייכה אלי כל הזמן ושאלה אותי בתמימות וברוך: "למה עצרת?"
"פשוט", עניתי, "פתאום שמתי לב שנכנסתי למעיין מערבולת של
מילים ופחדתי שמא אני מעיקה עלייך..."
והיא אמרה: "מה פתאום. לעולם לא...אני מקשיבה ורוצה
לשמוע...אני ממש אשמח שתדברי איתי ואני אעזור לך בכל מה שתרצי.
אני אתחיל להתפלל עליך כבר מעכשיו!".
רוחב הלב שלה פשוט הדהים אותי, כמה אשה אחת יכולה להכיל...גם
לתת את אהוב ליבה לאחותה הגדולה, גם לראות את רוב ילדיי בעלה
נולדים לו מאחותה ולא ממנה, גם להתפלל ולבכות על כל ישראל
והכוח המיוחד רק לה, להתחבר לכל אחד, לכל נשמה.
נעתקו המילים מפי ורק חיוך גדול ואמיתי על פניי נשאר והסגיר את
כל מה שבפנים.
"טעימה לך העוגה?", היא שואלת בנחמדות בעודה מביטה בצלחת
בידי.
"מאוד...את חייבת לטעום!", כל כך שמחתי על ההזדמנות שנתנה לי
לדבר איתה ולו מעט, סוף סוף אני מצליחה מעט להוציא מילים מפי
עם האשה הגדולה הזו, מה שעד עכשיו עם שלושת הנשים הגדולות
הראשונות לא הצלחתי בקושי, החיבור עם רחל חזק יותר, בהרבה.
היא מחייכת ומעט נבוכה, תהייתי מדוע ומייד הבנתי כאשר עברה
לידינו אשה שעצרה לרגע ואמרה לרחל: "רוחל'ה, העוגה פשוט
מדהימה- טעם ארץ ישראל!".
אז רחל היא שהכינה את העוגה חלב ודבש הזו ובענוותנותה לא אמרה
לי הצדקת. לעשות בסתר, לחשוב יותר על אחרים- כמה הייתי רוצה
ללמוד ממנה את הדברים הללו.
רציתי לדבר איתה עוד אבל כל הזמן קטעו אותנו נשים, האשה
האחרונה שקטעה אותנו הייתה בחורה שנראית מעט לא קשורה. היא
נעלה כפכפים של ים והייתה לבושה במכנסי ג'ינס קצרים קרועים
ובחולצה קצרה עם ציורים גדולים ואיזו אמירה שמאלנית על שלום
עכשיו מודפסת עליה. על אוזנה היו כ-5 עגילים והייתה גם אחת על
הגבה השמאלית שלה, שיערה מעט פרוע, פניה חשוכות מעט אך נעימות.
כשהיא שמה לב לרחל שחייכה אליה- אורו פניה. כנראה שהן מכירות
מאיפה שהו כי רחל אמרה לה: "שירן!, כל כך התגעגעתי אליך!. עוד
מעט אסיים פה ונדבר".
"בשמחה", השיבה ההיא בהתרגשות גלויה לעין.
"איזו נשמה טהורה וצדיקה הילדה הזו", אומרת רחל, "את לא יודעת
אילו אוצרות יש לה ואילו מעשים טובים...". אני באמת לא יודעת,
חשבתי לעצמי. אנשים אחרים בטח היו חולפים על פניה, חלקם
מזועזעים אולי, היא לא נראית נחמדה כל כך.
משום מה, הרגשתי צורך להעביר נושא ואמרתי: "את יודעת, לאה
הביאה לי מתנה מאוד יפה ויקרה".
"האם היא הביאה לך אמונה?", היא הפתיעה אותי.
"כיצד את יודעת?", שאלתי בתמיהה.
רחל חייכה ועצמה את עיניה, הרימה ראשה כלפי מעלה ואמרה לאט
ובמתיקות לאין ערוך: "אחותי הגדולה...כמה תפילות היא צריכה,
עליה ועל ילדיה. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממנה, כמה עוצמות
וכמה אמונה יש לה, עם כל הצער...כמה אמונה, איזו עוצמה...ככל
ישראל נולדו ממנה!, אז תיארתי לעצמי שהיא חילקה לך מאמונה
זו".
איזו צדיקה היא רחל...איך היא יודעת לראות את הפנים של כל אחד
ואחת, איך היא מוצאת את הנקודה הטובה בכל מי שלא יהיה, היא
לוקחת את הנקודה הזו ומאירה אותה, מגדילה אותה...אולי בגלל זה
כשראיתי אותה התרכזתי בפניה ובנשמתה ולא הרגשתי שום צורך להביט
אפילו במבט חטוף בבגדיה או בדברים החיצוניים לה.
"אם כך", היא הוסיפה לפתע לאחר דקת מחשבה, "גם אני רוצה לתת לך
מתנה!".
חייכתי בליבי... אני מביטה בה חושבת ומתלבטת מה תיתן לי, מה
אוכל לקחת איתי מאשה נפלאה זו?, השאלה היותר מדויקת תהיה- מה
לא אוכל לקחת?, הרי כל כך הרבה יש בה, רק מהמבט שלה אליי כבר
עשה לי טוב, אני מרגישה ויודעת כמה היא רוצה בטובתי.
"הייתי רוצה לתת לך משהו פנימי ועמוק, חשוב. משהו נצרך
ושימושי...", היא אומרת עם מבט מהורהר, רציני ומעמיק. היא
מקדישה את כל כולה ברגע זה לבחירת מתנה מיוחדת עבורי...איך
זכיתי לכל הטוב הזה? אני חייבת להודות לבורא...אני לא מודה לו
מספיק!
"אני רוצה לתת לך משהו גדול ואני לא יודעת מה לתת לך, אני
צריכה לחשוב עוד בכדי למצוא משהו מתוכי כל כך נצרך", היא
מסיימת.
אם זו לא הייתה רחל וודאי הייתי חושבת שהיא צוחקת עליי- אשה כל
כך גדולה ומלאת אור מתלבטת מה לתת לי במתנה ממנה?...אני הייתי
מוצאת מלא דברים בנקל!.
"אני אתפלל עליך יותר ויותר בכוונה", היא אמרה לבסוף, כאובדת
עצות.
"רחל", אמרתי בעדינות מנסה לעודד אותה ולהקל עליה את החיפוש,
"אני חושבת שכבר נתת לי מתנה". פניה תמימות מרגע לרגע יותר
ויותר ותמהות, מחכות לשמוע, עיניה אוהבות.
"כן", אני אומרת, "את מראה לי דוגמא, בכל רגע ורגע, לאהבת
ישראל עם כל גווניו וכל סוגיו ותפילה עליו, עלינו, על כולנו
יחד."
רחל נראתה מאושרת מאוד ונרגשת מדבריי. כיצד אני הקטנה הצלחתי
לרגש את רחל הגדולה?, לא הצלחתי לתפוס...ומה שהיה עוד יותר
בלתי נתפס זה שהיא פנתה ללכת לדבר עם עוד כמה אנשים שראיתי
שהסתכלו לעברה מקצה האוהל וחיכו לה, ולפני שהיא הלכה, זרקה
לעברי בחיוך אוהב ושבע רצון: "תתפללי עלי..."
עם ארבע מתנות בלב, מה עוד יכולתי לבקש?
התיישבתי על הרצפה, ישיבה מזרחית והתבוננתי מולי, עדיין מחויכת
מהמפגש הנעים כל כך עם רחל. רק עכשיו אני שמה לב למעגלים בקצה
הרחוק יותר של האוהל. נשים רוקדות שם ושמחות, עם כל מה שעבר
עלי הערב שכחתי לפתע איזה חג בפתח ולמה כולן כל כך שמחות
ורוקדות. מחשבותיי נדדו לתפילות של רחל על כולם. כמה שהעולם
הזה זקוק לתפילות, כמה שאני צריכה להתחזק בזה וכמה רוצה
אני...
יצאתי החוצה להתאוורר מעט, הייתי צריכה שקט. לא שהיה רועש כל
כך בפנים אבל רציתי קצת להתבודד...התהלכתי על חול המדבר וחשבתי
על החיים, לא מרגישה בזמן שעובר לו...
כמה שהמדבר הזה שומם אך כמה, בעצם, מלא בחיים ושמחה- רק עולות
לי מילים אלו במחשבה ואני מבחינה באשה נכנסת אל האוהל, היא
חזרה צעד אחד אחורנית משתפסה את מבטי ושאלה בחינניות: "אינך
נכנסת?".
"כבר אחזור...אני רק חושבת לי פה בינתיים. מאוד נחמד בפנים,
שומעים את קולות השמחה מבחוץ, אל תדאגי אני תכף נכנסת".
האשה התקרבה אליי בתוך החושך ועם כל צעד התברר לי כי זוהי אשה
אצילית ויפת תואר.
"אם כל השמחה בפנים, באור....מדוע אינך נכנסת, מדוע את נשארת
בחושך לבדך?", היא שאלה בחמימות. חשבתי על שאלתה, ומה אשיב
לה?, הרי היא צודקת, כל מילה בסלע- אשה טובת שכל.
"פעם אמרתי לבעלי, לדוד", היא המשיכה, "שהנפש צריכה להיות
צרורה בצרור החיים. מה טוב להיות לבד ונבדל בצלמוות אם יש לך
אפשרות אחרת?. אמר ה': " ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת
הטוב ואת המות ואת הרע...ובחרת בחיים"! (דברים, פרק ל'). יש
שמחה!, יש חיים...! ויש לי תחושה שאת מתבודדת עם עצמך לא מעט
וכבר הרבה זמן. את נראית לי כמישהי שבטח שבפנים בתוך האוהל
היית יחסית שקטה, את גם לא מוכרת לי."
מעניין איך היא יודעת, חשבתי לעצמי. היא אוהבת לדבר, חריפה.
"יש לאדם בחירה חופשית", היא אומרת, "לפעמים אנחנו עושים דברים
מכורח המציאות. מרגישים שמוכרחים, ככה הורגלנו, אנחנו
מתביישים, אנחנו מפחדים לנסות, לשנות ולהשתנות...חושבים
ומתבודדים במקום פשוט...לעשות!"
"אממ...גברתי...דברייך יפים מאוד ומעודדים ואני מסכימה עם כל
מילה רק ש...לא לכולם יש את הכוח וזה לא כל כך פשוט", אמרתי
ומצאתי את עצמי מטיילת איתה בחולות ושוקעת לשיחה מעוררת שניערה
אותי קצת מהשאננות וממחשבותיי.
"תראי, בחורה צעירה, אני משערת לעצמי", היא עצרה והביטה בי,
"שאם לא הייתי פונה אלייך היית ממשיכה לחשוב ולשקוע בחושך. אני
רואה שאת כאן לבד- הגעת בלי חברות, ובטח מעט מתביישת אבל זו לא
סיבה להישאר בצד ובחושך- אני יכולה להבין שהינך מרגישה אולי לא
שייכת לכאן אך זכרי שאת אכן כן!. אמנם את צעירה מאוד, איני
מכירה אותך אישית אך יודעת שאם הגעת לכאן ואת שומעת מילים אלו
את גם בת ישראל, בת מלך!".
היא בעצמה נראית יפה ומהודרת כנסיכה, בת מלך אמיתית, חשבתי
לעצמי.
"את אמרת", היא המשיכה ודברה מהר יחסית, ניסיתי לעקוב אחר
דבריה, "שזה לא כל כך פשוט וכו'...בסדר, החיים לא פשוטים, מי
כמוני יודעת, אבל ה' הבטיח: "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך
לעשותו".
אני מחייכת לאור חיזוקיה ואומרת: "מעניין איך שהתחלנו לדבר על
דבר קטן יחסית, מכך שראית אותי בחושך וכעת אנחנו דנות על
עניינים ברומו של עולם, על אור וחיות".
"באמת מעניין...", היא הסכימה איתי בחיוך, וחייכתי חזרה, חושבת
על הערב שהיה לי עד כה ועל איך שהחיים מלאי הפתעות. מעניין מה
עוד מצפה לי.
"את שומעת", היא ממשיכה בדיבור הרצוף והקולח מלא בחיים
וביטחון, "כשאת בחושך, לפעמים את לא מבחינה שאת בחושך- כי אינך
רואה את האור, הוא מאחורייך ואת עם הגב מופנה אליו, לפעמים
גם... בכוח אינך רוצה לראות. אני יודעת שקשה לך להכיר בך
ואפילו להודות. אל תפחדי לעולם להשתנות כשצריך,
אין דבר חזק יותר מאמת- תפתחי ל-ה' פתח כחודו של מחת והוא יפתח
לך פתח כחודו של אולם, הוא יעזור לך, אל תפחדי, לעולם לא מאוחר
מדי- את מכירה את האמרה הידועה "עדיף מאוחר מלעולם לא". אחר כך
את תצטערי אם לא למדת לעומק איך צריך לחיות, על תלכי עם הזרם,
"לזרום" קוראים לזה היום. לפעמים "זורמים" יחד עם דגים
מתים...חפשי מקור מים זכים. החיים נתנו בשביל לחיות אותם באמת,
בשביל להיות תמיד בתנועה של התקדמות, לא להיעצר ולהתנוון- שימי
לב לשילוב האותיות ש-ב-ר: לצאת מהשבר, כמו יולדת שיושבת על
משבר ויוצאת ממנו, מוציאה חיים, מבשרת לעולם חיים ותנועה, שמחה
וגיל!, יש בורא עולם שנתן לנו את החיים בעולם הזה והכל יפה
כל-כך ושמח אם רק נדע לראות נכון...ועם נדע לעשות נכון, החיים
הלו יהיו נצחיים, ולא רק מלאי הנאות רגע."
היא שותקת קצת, מחזירה לעצמה את האוויר לאחר ההתלהבות.
אני חושבת על היופי שהיא רואה בחיים, והיופי שלה- כמשלימים אחד
את השני. על החכמת חיים שיש לה והחיות והגיל, השמחה באב
שבשמים. פתאום שמתי לב שאיני יודעת את שמה, היא לא הציגה עצמה,
פתאום נמשכנו לשיחה, כהרף עין. אני מנסה לחשוב על שם שיתאים
לה...ואני מנסה את מזלי בניחוש: "אביגיל?".
"כן", היא משיבה וממשיכה כרגיל, לא שמה לב לכך שהרגע גיליתי מי
היא או שלא מייחסת לכך חשיבות. אמנם ידעתי שיהיו כאן הלילה
נשים חשובות ומוכרות אבל לא ידעתי שיהיו פה ה-נשים...איך אני
שמחה ש-ה' שלח אותי לאוהל הזה, איך שדברים מתגלגלים להם, אי
אפשר לדעת מה ילד יום...
"בעלי הראשון, נבל הכרמלי, ליבו מת בקרבו והוא היה לאבן.", היא
משתפת אותי וקולה נחלש. "נגמרו לו החיים, וגדולי העם אומרים
שהוא נתקף בשיתוק משום שהוא הצטער מאוד. מאותו היום,
הבנתי באמת מה כוחה של העצבות שמשברת חיים, ואם זה גודל
העצבות, מהי מעלתה של השמחה והגיל שמבשרת חיות!, כמה עלינו
להשתדל בשמחה!, כל יום שעובר צריך לנצל ולהסתכל על הטוב, לאסוף
את הטוב- נקודה טובה ועוד אחת, ממש כך, לאספן ולשמרן כאבני חן
יקרות, אבן אחת ועוד אחת לתוך תרמיל חיינו שיהיה מלא בשמחה. לא
הוללות ושיכרון, זוהי אינה שמחה אמיתית והיא רגעית ומשאירה
אותך ריקה יותר ממה שהיית קודם לכן, אלא שמחה אמיתית עמוקה,
שאת זו שיוצרת אותה. כן, כן, שמעת נכון. זה תלוי בך!"
שתינו שתקנו, מעכלות את הדברים.
"אולי ניכנס פנימה ונרקוד קצת עם כולן?", הצעתי תוך כדי שאני
מפנימה את דבריה.
אביגיל שמחה על השינוי שחל בי וחייכה, המשיכה לשתוק ובינתיים
אני חשבתי לעצמי שהלוואי והייתי פוגשת גם את בעלה, דוד
המלך...היא באמת מלכה האשה הזו!
"לפני שנכנס פנימה", היא אמרה, "רציתי לומר שזוהי מתנתי לך-
שמרי זאת בליבך עמוק פנימה, שם שום מייצר או מזיק לא יוכל לקחת
ממך את מתנת החיים הזו שמעוררת חיות, זו מתנה שאת צריכה להזין
כל פעם מחדש, לתת לה עוד כוח ועוד תשומת לב, להשקות היטב לבל
תנבל- שמחת הלב הפנימית".
"תודה רבה לך אביגיל!, איזו מתנה משמחת זו!", ובאמת רוחי
התרוממה ונהייתה שמחה יותר, ועם זאת, באורח פלא, גם קלה
יותר....
נכנסנו פנימה צוהלות וקורנות- אביגיל משום שמלאת חיות וחן היא
ואני, זורחת מכל המתנות הנפלאות שקיבלתי.
רקדנו ושמחנו עד לב השמים וזעקתי בתפילה, מתוך שמחה.
תוך כדי ריקוד מושכת אותי אחת הנשים למרכז המעגל לרקוד והיה כל
כך כייף, שמחה לשם שמים לא נגמרת לעולם, היא אינה רגעית, כמה
אושר הלב מתמלא כאשר הוא יודע בוודאות שהוא שייך לנצח. הבחנתי
בכך שהאשה שרוקדת איתי כרגע מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש, בטח
חם לה מאוד ככה, חשבתי. הבטתי בפניה וחן היה בהן.
הסתיים השיר והלכנו יחד לנוח ולהתרענן, לקחנו בכפינו חופן מים
צוננים מן הקערה הגדולה והחומה שעמדה בכניסה לאוהל והיתזנו על
פנינו, מפיגות את הלחות ונהנות מכל טיפה וטיפה...צחקנו יחד.
"מה שמך?", שאלתי אותה מתנשפת מן הריקודים הסוערים.
היא השתהתה מספר רגעים ולבסוף אמרה: "אל תיבהלי, בסדר?"
ממה יש לי להיבהל?, הרהרתי...
"שמי הוא חולדה". אמרה ספק בחשש, ספק בביטחון.
לא ידעתי מה להגיד, איזה מן שם זה חולדה...ממש שם לא נעים, אבל
היא נראית כמו כולן יחסית, אולי צנועה יותר, ויחד עם זאת יש לה
יופי מיוחד, אחר והחן שמכפה על שמה.
לפני שלא יהיה נעים ישר השבתי- "אה...אממ נעים מאוד שמי-"
"טליה", היא קטעה אותי.
"מה," שאלתי, "מהיכן את יודעת?"
"אני נביאה יקירתי" היא השיבה בלי היסוס.
חולדה הנביאה...השם בהחלט מוכר לי...אז גם את פה חולדה. לצערי
לא למדתי עליך בקושי ואיני זוכרת, איני יודעת עלייך דבר, חשבתי
לעצמי.
"את לבושה מאוד יפה", החמאתי לה בזמן שאני מצטערת שלא למדתי
עליה כל כך.
"תודה רבה", היא השיבה מייד, "אך מה שחשוב באמת, או יותר נכון,
חשוב יותר, הוא היופי הפנימי."
"מה הכוונה?", שאלתי כשאני נזכרת שראיתיה פעם יושבת בשערי
ירושלים ומשוחחת עם בנות, אי אפשר לשכוח מראה צנוע כל כך ויפה
שכזה. נדמה כי היא מנסה לרמוז לי משהו.
"השם שלי הוא לא נפוץ הרי, נכון?, זה רק חלק ממני, חלק מהעטיפה
שלי. גם הלבוש הזה, חלק מהעטיפה שעוטפת את המתנה, את האמת-
שהיא בפנים. ככל שאת יותר צנועה, ככל שאת פחות חושפת את גופך-
כך נשמתך גלויה יותר ופחות מרוכזים בחיצוניותך."
"וואו", אמרתי בהתפעלות...איזו עוצמה.
"כמה מדהים להיות צנועה וטהורה, בת מלך כבודה פנימה." אני
אומרת ונזכרת במי שאמר לי זאת פעם. "כמה יפים הם דברייך",
המשכתי- מעניין מי זו האשה הזו ולמה לא שמעתי את שמה הרבה כמו
הנשים- האימהות האחרות...
"אני צריכה להמשיך הלאה", היא אמרה לי ונופפה לשלום, "קחי איתך
את דבריי ושמרי את יופייך- הפנימי והחיצוני רק למי שראוי
לו..."
פגישה כל כך קצרה עם מישהי זרה- וכבר, הוספתי לאוסף עוד
מתנה...
הרגשתי שיש לי צורך לדבר איתה יותר על הנושא, לא מיציתי אותו
עד תומו.
ניגשתי לשולחן המרכזי שכוסה במפה לבנה על מנת למזוג לי מעט
שתייה אחריי הריקודים והשיחה הקצרצרה עם חולדה והתיישבתי ישיבה
מזרחית על רצפת האוהל. אז זה היה כששמעתי קול פעמונים משכר.
אני שומעת קול אישה, קול זך וצלול, נוגה, שירה יפה עם מילים
יפות. אני מחפשת את בעלת הקול במבטי ומוצאת אותה. היא משוחחת
עם עוד נשים באלגנטיות ובצורה רשמית מאוד, כמישהי בעלת כוח,
כשרת ממשלה לפחות. היא נראית מאוד חשובה ודומינאנטית, אישה
פעילה. אני מנתקת ממנה את מבטי וחושבת על מילות השירה שלה,
בוהה קדימה.
אני שומעת רחשושים לידי, אני מביטה לצידי ורואה את האשה החזקה
והחשובה הזו מתיישבת על ידי, פשוט כך, על המחצלת!, היא לא
נראית לי כטיפוס שישב כך, אלא רק על כיסא מכובד ויפה. המבט שלה
יוקד ונחוש, היא לא ממצמצת הרבה, ממעיטה בחיוכים. היא נראית גם
כחושבת על כל מיני דברים, עושה רושם שהיא מאוד אינטליגנטית,
רצינית, קרייריסטית שכזו ולא נראית נשית במיוחד.
אני אומרת לה שלום והיא מנידה את ראשה לשלום חזרה.
ציפיתי שהיא תתחיל לדבר איתי כפי שהנשים האחרות עשו, אך היא
שתקה.
החלטתי לנסות שוב: "הקול שלך יפה...אני גם אוהבת לשיר!. את גם
כותבת?"
"כן". היא ענתה במהירות. אולי קטעתי את מחשבותיה?, אולי אני
מפריעה לה?
"בעיקר שירה", היא המשיכה בביטחון, שאי אפשר לפספס.
"איזה יופי" אני אומרת, שמחה לגלות שלא הפרעתי לה, "אני מאוד
אוהבת שירה. אני גם כותבת, בעיקר שירים..." אמרתי והצטערתי
באותו הרגע. בשביל מה אני צריכה לפרט לה על עצמי?.
"באמת?", היא שאלה ונראתה יותר מעוניינת לרגע, "אני אשמח
לקרוא!".
"אני גם אשמח לראות יצירות שלך", אמרתי.
זו הפעם הראשונה שהיא חייכה אלי. היא חיטטה מעט בתיק הצבאי
הגדול שהיה לידה והוציאה מחברת ישנה בהירה שעליה היה כתוב בכתב
גדול וברור: "שירת דבורה".
אני מחייכת. אז קוראים לאשה דבורה...צמד המילים הללו מוכר לי
מהיכן שהו וזה מכה בי ברגע: דבורה הנביאה!
"אני...", התחלתי לגמגם, "אני מ...מכירה....קר..קראתי את
זה....זה אממ...מאוד יפה, חזק...זה מפור..סם".
דבורה צחקה משראתה את מבוכתי הגדולה, "אל תרגישי לא נעים", היא
אמרה לי.
היא שמה את מחברתה בידי ואני בידיים רוטטות דפדפתי בדפים...יש
לה כתב עגול וגדול, ברור וחזק, מתאים לה, ולמה שהמפרשים כתבו
עליה בעיתון.
"זה יפהפה..." אמרתי לה, עדיין בשוק.
בהתחלה לא חשבתי שיהיה אפשר לדבר עם האשה הזו ובסוף מתברר שזו
דבורה ולא רק זאת אלא שיש לנו עניין משותף- השירה!.
"תודה", היא עונה כמי שרגילה לשמוע מחמאות על שירתה, הרי היא
מוכרת כל כך!, וידוע הדבר שהיא השלימה בעצם את עבודתו של יהושע
שכמעט סיים את המלאכה, ארץ ישראל אמנם
הוחזרה לעם ישראל אך היו בה עדיין גויים שרצו להילחם בנו עד
בואה של דבורה שהוציאה אותם. כמה עוצמה וכוח באשה אחת- גם
שופטת וגם נביאה!.
"את יודעת מהו ההבדל בן שיר לשירה?", היא שואלת לפתע ולא נותנת
לי הזדמנות לענות, "שיר הוא בלשון זכר- הוא לא יכול להוליד עוד
שיר כי זכר לא מוליד, אך שירה היא נקבית ויש לה המשכיות ולכן
היא דבר גדול יותר משיר שיש לו סוף. אנחנו כל הזמן צריכות
להיות בתנועה, בתקווה, בשירה עם כנפיים פרושות ומוכנות והפנים
לעתיד".
"דבורה, הדברים שאת אומרת מאוד מחזקים ומעודדים אותי להמשיך
לכתוב. מזמן לא כתבתי שירים, פעם הייתי כותבת יותר", אמרתי לה
מאושרת מדברי החכמה החזקים ששמעתי.
"זה שלך", היא אמרה.
"מה? ", שאלתי, לא מבינה.
"מכיוון שהחג הקרב ובא עלינו לטובה הוא חג שכולו מלמד נתינה,
אני אשמח להעניק לך את מחברתי ומליבי אעניק לך את כוח הכתיבה
והשירה".
"וואו...תודה רבה דבורה!. ככה פשוט את נותנת לי את שני הדברים
האלו...איזו תכונה יפה זו לתת. זה לימוד בפני עצמו- מתנה בפני
עצמה- לתת!" אני אומרת.
"כן אך יש מתנה יותר גדולה מזו שהיא קשורה לנתינה ואם כבר את
מזכירה לי, אתן לך גם אותה..את יודעת מאיפה למדתי לנהוג כך?",
היא שאלה.
"איני יודעת..." השבתי, תוהה על גודל הנדיבות שלה וחושבת למה
היא מתכוונת ומדוע היא מספרת לי את זה, מנסה לחבר את הדברים
אחד לשני בראשי.
"למדתי זאת כאשר פעם התגאיתי יותר מדי וסרה ממני הנבואה." היא
אמרה. השפלתי מבטי, הרגשתי שהיא מכניסה אותי פנימה, שהיא עומדת
לגלות לי סוד גדול. הרגשתי בכאבה כשהיא אמרה את המילים הללו
האחרונות. "איני אוהבת לדבר על כך", היא המשיכה, "אבל אספר לך
בקצרה בכל זאת: לכל אישה שזכתה בנבואה הקב"ה הביא חיסרון מאוד
גדול על מנת שלא תגיע לגאווה, כי כשיש נבואה קל מאוד ליפול
לגאווה, לחשיבות העצמית- וכשהנבואה באה יחד עם הצלחה, אין
ניסיון גדול מזה...את יכולה מינימום לחשוב את עצמך כמלכת
העולם."
הנהנתי ושתיתי בצמא כל מילה מתוקה שיצאה מפיה בעודי נזכרת
שדבורה שרה בעיקר על המתיקות של המים שהן סמל לתורה, והיא כל
כולה מדברת אלי כעת בעל פה, תורה.
"אני נפלתי", היא אמרה בצער וכאבתי איתה. היה משונה לראות
ולשמוע אשה כל כך איתנה וגדולה מספרת לי על חולשה שלה, על משהו
כה אישי ובעל חשיבות.
היא שתקה כמה רגעים והמשיכה: "בעלי הוא עם הארץ, אדם פשוט-
פשוט ואני גידלתי אותו ושידלתי אותו ללמוד עד שברוך ה' הוא
נהיה אדם גדול מאוד בתורה. מאוד התגאיתי בכך שבזכותי זה קרה
ובתוך תוכי חשבתי שאני יותר ממנו, שלי יש את העוצמה, את הידע,
חכמת חיים, הייתי נביאה, הייתי במעמד מאוד גבוהה בעם, שופטת.
והוא...הוא...פשוט!".
איזה גדול ה', אמרתי לעצמי. הרי אני עצמי לפעמים מחשיבה אותי
ליודעת או לנחשבת יותר מבעלי, שהן אף בעלי- פשוט הוא על אף
חכמתו הרבה. יכול להיות שנשארה בדבורה עדיין מעט מן הנבואה שכן
ידעה בדיוק למי לספר את סיפורה- ה' שלחה במיוחד אלי!.
"לא זאת בלבד", אמרה דבורה וקטעה את דיבורי אל עצמי, "חשבתי
ואמרתי בקול ש- "עד שקמתי" לא היה שום דבר ושעם ישראל לא הצליח
בלעדי ושמחתי כל כך בעצמי שהייתי שם בשביל להושיע את עם ישראל
ולסיים את מלאכת יהושוע- יותר משמחתי על עם ישראל, שמחתי על כך
שזו היה אני וחשבתי שכמעט הכל בזכותי, החזקתי טובה לעצמי. בפעם
השנייה שאמרתי מילים אלו נעלמה ממני הנבואה וידעתי, זהו מסר
מ-ה'.
מאז, עברו הימים ועשיתי חשבון נפש ואז הבנתי במה היה חטאי-
בגאווה.
בכיתי והצטערתי מאוד, איך לא החכמתי לעמוד בניסיון הזה, איך
נפלתי כך לגאווה...קראתי לנבואה שתחזור, "עורי, עורי" שרתי. כל
כך רציתי שנבואתי תחזור אליי...ולכן הדבר הראשון והכי חשוב
שהוא זה שמלמד נתינה, מלמד לתת מעצמך ולא לראות רק את עצמך, לא
רק לקבל ולחשוב על עצמך ועוד- כל זאת לומדים מהדבר שאני הייתי
צריכה ללמוד בקושי-"
"ענווה...", השלמתי את דבריה.
היא חייכה ונראתה שמחה מכך שהשלמתי אותה כאות להבנתי ולהפנמת
המסר של סיפורה האמיתי והאישי.
"קחי את המתנה הזו איתך לכל מקום ודעי שהיא שורש להכל...הרי
משה שהיה האהוב על אלוקים עליו נאמר שהיה עניו מכל אדם- רק משם
אפשר לצמוח באמת, כאשר אדם יודע את מקומו, מאיין בא ולאן הוא
הולך, מודע לכוחות שיש לו ויודע שהכל מאת הבורא ושהכוחות הללו
נועדו על מנת להוסיף טוב לעולם! אל תכחשי לכוחותייך לעולם, שמא
תפלי לענווה פסולה- ויכחשו הם אליך. הכירי בכוחותייך ובמתנות
שהאל חנן אותך בן ודעי לפעול איתן מתוך שליחות ובשקט, לא לאור
המצלמות, דברי מעט ועשי הרבה ואל תזכירי לעצמך כל הזמן את
מעשייך הטובים, שכחי אותם, שימי במגירה קטנה בחדר. אל תדאגי-
ה' זוכר אותם ושומר עליהם והם יהיו לך לזכות לעולם. אל תחזיקי
לעצמך טובות ודעי שאת רק שליחה והוא הנותן לך כוח לעשות
חייל...אל תעשי את אותה טעות שאני עשיתי ושילמתי על כך
ביוקר."
"דבורה...איני יודעת כיצד להודות לך", אמרתי כמעט בלחש, נפעמת
מגדולת האשה שלצידי שאיתה אני מדברת, אני חושבת, יותר משאר
הנשים כאן, מבחינת עומק- היא ממש הכניסה אותי לחייה, מה שמאוד
הפתיע אותי שהרי בהתחלה קצת נרתעתי ממנה- ולפתע נזכרתי ברחל
שוב, כיצד היא מקבלת כל אדם ואוהבת את כל ישראל ומתפללת ומבכה
על בניה, היא איננה נרתעת מאף אדם- להיפך, היא אוהבת ומקבלת
חזרה אהבה. אכן למדתי כאן הערב, הרבה יותר ממה ששיערתי שאלמד.
"מספיק שהמתנות הללו ישמרו בתוכך ותפתחי אותן מדי פעם ותעבירי
אותן הלאה, זה גם יהיה תיקון לחטאי בגאווה וזה מספיק בשבילי.
אשת חייל את!, חיילך לאורייתא", היא אמרה כשהיא מביטה קדימה,
תופחת לי על השכם כמו מפקד צבא לטירון, ונעלמה לאיטה.
איי אייי... כמה מתנות קיבלתי היום, צעקתי בתוכי מאושר, מרגישה
מסוחררת מטוב, יופי ואמת...בוא נראה ונחזור על מה שקיבלתי שלא
אשכח. אעשה לכל מתנה תא מיוחד בלב ואנצור אותן, מקווה שאזכור
להשתמש בהן כשצריך לאורך החיים.
איזה ערב נפלא עברתי, כמה נהדר להגיע כך לחג מתן תורה. באמת זה
מה שקיבלתי כאן הערב. נראה לי שאלך לכתוב על זה איזה סיפור על
7 המתנות שקיבלתי מהנשים הגדולות בתנ"ך, מאלו שחינכו אותנו,
מאימהותנו.
לבל אשכח, בקצרה - המתנות שקיבלתי מ-7 האמהות:
שרה - עין טובה, רכות, סבלנות
רבקה - הכוח לשאת
לאה - אמונה
רחל אמנו - אהבת עם ישראל עם כל גווניו
חולדה - יופי פנימי
אביגיל - שמחה בלב, חיות
דבורה - ענווה
|
