נדמה שבעצם זהו חדר גדול וחשוך, אפילו יותר כמו חלל מאשר חדר.
חלל שאת קצותיו אינך רואה, הם רחוקים מדי. וכל החלל הענק הזה
בעצם בשבילך, כי את לבד בו, והם רחוקים מדי. ונדמה שאין מה
לעשות אלא להתמודד עם המציאות החדשה, שכל החלל הזה הוא בשבילך.
תעשי בו מה שאת רוצה. תפרשי כנפיים, תפעילי את הדימיון ותעשי.
אבל הדימיון שלך חוזר למקומות האפלים שלא מדברים עליהם עם אף
אחד, כי כבר התבגרנו ולא מדברים על זה. אז את שותקת וממשיכה,
והם חושבים שהכל הסתדר, שמצבי הרוח שלך הסתדרו, שאת בסדר
עכשיו. ואת ממשיכה עם ההכחשה, כי הכחשה תמיד עובדת, לא? וכשאת
מגלה שהיא לא עובדת את מכחישה גם את זה, והכל בעצם ננעל במרתף,
את נועלת שם את עצמך.
וכשהרגשות מציפים, ואסור להראות, איך צריך להתמודד, לאן לברוח
כדי שמי שאסור לו לראות לא ידע שאת נופלת לשם כל פעם שהוא עוצם
עיניים? תמיד יש עליות וירידות וככה זה תמיד עבד, והם רואים את
העליות ואומרים שזה יעבור לך. אבל עכשיו זה הצד השני, הצד
הנמוך, הירידה התלולה. הם לא יודעים, ולך קשה כי את כבר לא
יכולה...