שנה עכורה
ארורה
נוראה
ארוכה וקצרה
כאילו רק אתמול
או לפני עשרים שנה

הזיכרון בוגד בך
במהלכה של פוסט-טראומה
אתה מהלך
מתוך כאב
חבלי לידה של ההכרה
שצריכה בבת אחת
לעכל את אינך
לעכל את היותי
אישתך

שנה לא ברורה
לא כך תכננתי אותה
כשאלוהים צחק

נסיעות ארוכות
תמיד נגמרות אצלי
בדמעות על כביש החוף
תחת הגשרים כשנרות זיכרון יעקב
מנצנצים בצד הדרך
וכשהבית כבר קרוב
אני פתאום מתרחקת

בחגים נרשמת עלייה חדה בשיעורי
ההתאבדות
הבדידות
הבדידות
בין המשפחה
והחברים
בתוך החללים
מכרסמת אותנו
כמו מצה עם שוקולד
הילדות נראית כמו
חלום שחלמתי
כשעוד הייתי
שפויה

לקחת אותי
לחדר הטיפול שלך
נתת לי
הצצה חד פעמית
לנפשך
וראיתי את
כתמי הדם הישנים על השטיח הגאומטרי ואת
הזיעה הקרה על כריות הספה
אני יודעת עכשיו
היכן אתה נוהג לשבת
ומה גוון קולך
באיזו שפה הגוף שלך
מדבר
ומה אתה אומר
למי שהוא
לא אני
ולא אתה

אני מתמודדת כעת
עם המבט החיצוני
על מי שאתה
ועל מי שאני
ועל מי שאנחנו
בעיניים זרות
אני מוצאת שזה אכן
לא פשוט

השעון המעורר שלי
טורח בדייקנות ייקית
ליידע אותי על מספרן
של השעות והדקות שנותרו לי
עד לצלצולו המעיק
(4 שעות ו-28 דקות)

בימים האחרונים תחת השפעתה המבורכת
של השפעת
משופעת שעות שינה לגיטימיות לחלוטין
ומשוחררות מייסורי מצפון
נזכרתי בפתק שפעם כתבה לי
חברה יקרה עם שיר
מתכנית ילדים:
"לפעמים זה נחמד
להיות כאילו חולה
לפעמים זה נחמד שהחום
כאילו עולה"

כמה נחמד להתמסר
לחולי קטן ושפיר
כשאתה חולה מכדי לעשות משהו מועיל
ובריא מכדי לדאוג באמת שמא
ישנו איום ממשי
על חייך
כמה נעים  
כשגופך מספק לך תירוץ מספק להימנע
מהדבר הזה

חיים או
משהו כזה
עדיפים עשרת מונים
על מוות
בכל צורותיו המפתות

עליי לזכור זאת
ולא לשכוח
עליי לחיות זאת
ולא לטרוח
כל כך בכל השאר  

כשמתחילים הפרומואים של התכניות
ליום השואה בתחנות הטלוויזיה השונות
עולה בי התחושה המרגיעה
ששרדתי
עוד פסח
בחיק המשפחה

אבא שלי מת מזה כמעט שנה
(מזה כ-357 בקרים קשים מנשוא)
האזכרה תערך
ב-23 לחודש מאי
מאחר שבחודש ניסן חל איסור
על הילכות אבל
כך ייצא
(אם ירצה
השם)
שאחגוג יום נישואין
ראשון לפני שאציין
שנה למותו של אבי
וזה כל כך מתאים
לאבא שלי
לנסות להתיר
את הקשר הנסיבתי הזה
בשבילי.