אומרים שאלו הדברים הקטנים שגורמים לבני-אדם להתאהב האחד בשני
- הדרך בה הוא מגרד בזקנו כשהוא חושב, הדרך בה היא צוחקת רגע
אחרי שהיא גומרת, או הצורה בה הוא מיישר את משקפיו על אפו -
לכל אחד יש את הדברים הקטנים שעושים לו או לה את זה. במקרה
שלה, זה היה המזלג.

זה התחיל כבליינד-דייט סתמי, מהסוג שהולכים אליו כשחברה טובה
מסדרת לך מישהו ואת לא רוצה להעליב אותה, ובכל מקרה אין לך
משהו טוב יותר לעשות, אז את הולכת, והיא הלכה, וכשראתה את מי
שסודר לה חשבה להעמיד פנים שעליה ללכת למקום כלשהו ולנטוש את
המסודר במהירות האפשרית. קשה לומר שהיה שמן, אך לא היה רזה כפי
שאהבה, ואגלי זיעה הופיעו על מצחו למרות הקור המקפיא, לדעתה,
ששרר במסעדה. הוא הרכיב משקפיים עקומים, שנראה כי פעם, מזמן,
אולי כשהיה יותר רזה, היו חדשים, ובראשו בצבצו ניצני קרחות. אם
לא היתה מבטיחה לחברתה שלפחות תנסה, כנראה שהיתה יוצאת באותו
רגע, אך משום שהיא חברה טובה שכזו, נשארה.

לאורך הערב דיבר המסודר בעיקר על עצמו, ולא דברים מעניינים כמו
שאולי טייסים או סוכני מוסד היו מספרים, אלא דברים משעממים של
רואי חשבון, שאפילו לרוב רואי החשבון נשמעים משעממים. כשהגיעו
המנות שהזמינו - בשבילה סלט קטנטן שהבטיחה לעצמה שתשלים עם אחד
מהשניצלים הקפואים ששכבו לה במקרר, ובשבילו רצועות פרגית על
מצע אורז, כאילו הפרגיות צריכות מקום לנוח עליו לפני שיאכלו
אותן. המנה שלו נראתה עדיפה בהרבה ולכן בהתה בו כשאכל, אחרת
ספק אם היתה מבחינה שאת כל המנה אכל בעזרת המזלג בלבד. את
רצועות הפרגיות חתך באמצעות לחיצות חזקה של צד המזלג על-גבי כל
רצועה. את האורז אסף בעזרת המזלג ואכל בשקיקה, ואף הגדיל
בחוצפתו ונעץ את מזלגו בירקות שבסלט הקטנטן שלה ואסף אותם אל
פיו. כל אותה עת הסכין נותר יתום בצד, נקי כפי שלרוב סכינים
נראים כשעורכים אותם על השולחן לקראת ארוחה טובה.

כששאלה אותו לגבי המנהג, הגיב באדישות ובמשיכת כתף ואמר שכך
אכל מאז ומעולם. אולי זו היתה האדישות בה התייחס לדרך האכילה
שאליה הורגלה כל חייה, כאילו זה הדבר הנורמלי ביותר בעולם,
שגרם לה לחשוב שיאהב גם את מנהגיה המוזרים לא פחות. אולי זו
היתה פשוט המיומנות בה השתמש בידו, אך בין אם זו היתה הסיבה
הראשונה או האחרונה, בפעם הבאה בה נגס מהאוכל חייכה.

בפעמים הבאות בהן נפגשו השתדלה תמיד ללכת איתו למסעדות, כך
יכלה לצפות בו שוב אוכל בדרכו המיוחדת ולחייך לעברו בזמן שסיפר
לה על עבודתו במשרד רואי החשבון. היא קראה לשיטתו "אומנות
המזלג" וחלקה עימו את הנאתה מצורת אכילתו. לאחר מספר דייטים
החלה למצוא בו דברים נוספים שאהבה - חיוכו השובב כשהיה מעוניין
לשכב איתה, המסאג'ים הנהדרים שהיה עושה לה כשרק היתה מבקשת, או
הדרך בה היה מנשק את צווארה בדיוק בנקודה בה רצתה אך לא אמרה -
ובחודשים לאחר מכן התאהבה בו יותר מכפי שהתאהבה אי-פעם באחר.

לאחר חצי שנה בדיוק, הציע לה נישואין, במסעדה, וכעבור מעט
חודשים התחתנו בחתונה צנועה, כפי שתמיד רצו ולמרות מחאותיהם
הנמרצות של הוריהם.

מספר חודשים לאחר חתונתם איבד המסודר את עבודתו, ונשאר בבית
בתחתונים וזעף על מר גורלו. המסודר אכל הרבה יותר והשמין באותה
מידה, וניצני הקרחות הפכו לקרחות של ממש, ואחת גדולה במיוחד
נגלתה בדיוק על קודקודו. הוא זעף ואכל, ואכל וזעף, וכל אותה עת
לא חיפש עבודה ורק הזכיר שלה יש אפשרות לעבוד שעות נוספות, אם
היא רוצה שיעמדו בתשלומי שכר הדירה, כי מעט הכסף מהחתונה עומד
להיגמר. כשהעירה לו על כרסו המוגדלת, העיר בחזרה על קמטי הדאגה
סביב עיניה, העיגולים השחורים מתחתן, והישבן שלה שהחל לגדול,
וכל אותה עת המשיך לאכול חביתה בעזרת המזלג בלבד.

ככל שעבר הזמן, חיוכו השובב הופיע לעיתים רחוקות מדי, וכשהופיע
לבסוף הצליח רק להרגיז אותה. מסאג'ים לא היתה מבקשת ממנו, כי
גם כשביקשה היה נדמה לה שהוא עושה אותם רק מתוך הכרח, גם אם
נשארו טובים כבתחילת הקשר. את הנקודה בצוואר מזמן הצליח לאבד,
ורק היה ממלא את צווארה ברוקו המסריח ואת פניה בזיעתו.

כעבור חודשיים הצליח לבסוף המסודר למצוא עבודה, טובה יותר
ורווחית יותר מהקודמת, ולכמה ימים הצליחה לחגוג יחד איתו את
ההצלחה, אך למרות זאת דבר מן הדברים שאהבה לא חזר להיות כפי
שהיה. דבר, מלבד המזלג. למרות כל מה שעברו, צורת האכילה
המיוחדת שלו הקסימה אותה, וגרמה לקמצוץ מרגשותיה להישאר כשהיו.
אך מערכת יחסים לא ניתן לבסס על מזלג, וכך יום אחד גילתה
שהמזלג מעצבן אותה. עיצבן אותה כשהכה עם המזלג בחוזקה על
הצלחות היפות שלה, בכל פעם שחתך משהו קשה במיוחד. עיצבן אותה
שהיה מעיף מדי פעם אוכל על השולחן ולא היה מצליח לאסוף את כולו
על המזלג, ופשוט מוותר ומשאיר את השאירות במקומן. אבל הדבר
שהכי עיצבן אותה וגרם לה להרגיש מרומה וששיקרו לה היה שאת המרק
היה אוכל בכף.

הגירושים שלהם היו פשוטים, ללא סיבוכים מיותרים כמו ילדים,
וכעבור חודש הפכו לרשמיים. כשישבה במסעדה כעבור מספר שבועות,
לבדה, הניחה מידה את הסכין ואכלה שניצל בעזרת מזלג בלבד, וחשבה
לעצמה שזה לא מסובך כלל.