כינרת בחורף אני מתגעגעת.
גשם שוטף את הרחובות הזרים,
והרוח משנה כיוונה לעתים תקופות.
כמו משוגעת,
אני אעלה על מפתן ביתך ואנטוש את מנהגיי הקודשים.
הגשם יסחף אותם כמו חיות פצועות.
כינרת שלי, מגוללת אותך על לשוני,
מגוללת אותך בין אצבעותיי,
נושרת את כטיפות זיעה בין שדיי העגולים והגדושים,
איפה שמונח ליבי,
נושרת את בין הצלקות
שהותירו אחריהם גברים חסרי שם ובין נדודי השינה.
כלום לא משנה עכשיו, כי ענקית וגבוהה את.
יכולה לטרוף את דעתי ברגע.
כינרת שלי, בוגדת אני בטבע.
שולקת את נשמתי כמו ביצה טרופה
יורקת לאדוני בפנים, נחשפת עד עצמותיי.
כי הלילה נתונה אני לחסדיה של אישה,
לרוך עגול, למפליי קימורים גאים ללא בושה,
לסומק של פנייך העגולות,
לידייך המיומנות שעוטפות אותי כמו עובר קטן.
דובקת אני הלילה בשד.
מוצצת את טיפות השפיות האחרונות מתוך מחשבותיי המתאדות.
חבקיני חזק כינרת שלי, חרדה מרטיטה את עורקיי.
את התורן בספינתי הטובעת
בשפיותי הבאה בימים
בסערה החודרת למח עצמותינו
עשי בי את זממך הלילה
הסירי חמצן מריאותיי
לפתי בחוזק את צווארי
הפריחי את נשמתי והחזיריני שוב לתחייה.
תאחדי את השברים שהותירו אחריהם בוזזי אהבה.
תאהבי אותי, גם כאשר דמי יפסיק לנוע
גם כאשר חשמל לא יבוא למוחי
גם כשאהיה בשר חרוך
תאהבי אותי כינרת עכשיו,
כי מחר אהיה מאכל תולעים. |