28.9.10

את הרישיון שלי קיבלתי ביום 22.7.1997, כחודש לפני יום הולדתי
ה-18. להפתעת כולם ולצערו של אבי עברתי טסט ראשון. באותה תקופה
טרם נכנס לתוקפו החוק המחייב ליווי של נהג בוגר לנהג חדש
בחודשי נהיגתו הראשונים, אבל אבא שלי לא חיכה לכנסת שתצביע. כל
ישיבה שלי מאחורי ההגה אמורה היתה להסתיים בתאונת שרשרת בה
תיכחד הסובארו אימפרזה שלו (מהניילונים. כן, לפני 14 שנה היא
עוד התערטלה במודעות פרסומת על נייר כרומו בעיתוני סוף השבוע).
ורק הוא, עם היד על ההמברקס, יציל את הכביש ממני.

הייתי מסיימת כל נסיעה מבועתת ועל סף בכי. "את חייבת ליסוע
איתו כמה שיותר, להתיש אותו, עד שיישבר וייתן לך ליסוע לבד"
אמר אלעד, החבר שלי אז. באותו שבוע אבא שלו רשם צ'ק לשכנים
הערסים אחרי שאחותו שוב שברה להם את המראה בחניה. וכך היה. אני
זוכרת כשהוא נשבר, אני זוכרת שבאותה נסיעה לבד כל-כך פחדתי,
אפילו מהחתול בחניה שסירב לזוז.

ומאז הפכתי לעצמאית בנהיגה. כלומר, רק באיזור המרכז (הוד השרון
קרוב לשטחים ומסוכן). ולא אחרי 1 בלילה (כי אז מסתובבים פושעים
שמתנגשים ברכב ומחכים שתצאי לבדוק מה קרה כדי לגנוב אותו), אלא
אם אני נוסעת עם מישהו. "כשיהיה לך אוטו תביני" אבא שלי אמר.

בשנה השלישית שלי באוניברסיטה הגיע השיא - אחד מבני הבית שרט
את האוטו ולא סיפר לו, ועל כן הוטל סגר. בתגובה התחלתי לצמצם
את שהותי בבית וללמוד לרכב על אופנוע בסתר אצל אהוד כהן בבאר
שבע. גם שם עברתי טסט ראשון. הפעם אהוד לא היה מופתע.

שנה שנייה בתואר השני, יש מילגה וגם המשכורת סבבה, החלטתי שאני
רוצה א-ו-ט-ו! אחרי שעות של גלישה בלוחות יד-2,שיחות עם עשרות
בעלי רכבים ורמאים-בני-אלף, 87 מכסי-מנוע שפתחתי ומאות צמיגים
בהם בעטתי, צצה המודעה בזו הלשון: "סובארו אימפרזה 96, יד 2,
נמכרת עקב נסיעה לחו"ל". כבר כשראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה
שלי. השקט בה הוא נסע, הבעלים שאהב אותה אהבת נפש (כשהיתה לי
התאונה ברמזור חשבתי שאם הוא ידע על כך ליבו לא יעמוד בזה).
אפילו בקושי התמקחתי איתו. ידעתי, פשוט ידעתי. הלכנו לבדיקה
ולאחריה הוא היה שלי.

רציתי לדעת עליו הכל, אז הלכתי לספריה של האוניברסיטה והוצאתי
ספר מכניקה של האוטו. שמתי אותו בשירותים, היכן שכל הספרים בהם
אני צריכה לעיין בכובד-הפרשות נמצאים. באר-שבע אינה עיר
ידידותית למכוניות ולבעליהן, במיוחד לא לסובארו. חיש-מהר רכשתי
תו חניה לאוניברסיטה ושם השכבתי אותו לישון מידי ערב. כשעברתי
לידו בבוקר ליטפתי אותו.

אבל ההתחלה לא היתה קלה - אני לא נהגתי 8 שנים על הילוכים,
ובפעם האחרונה שעשיתי זאת זה לווה בצעקות של המורה שלי לנהיגה
שככה בחיים אני לא אעבור טסט (אה, כן, גם הוא היה מופתע).
זכרתי את מה שאלעד אמר לי אז בגיל 18 ואמרתי לרובי, שהיה חבר
שלי, שחייבים לצאת לכמה שיותר סיבובים, כי רק ככה אלמד. רובי
התנהג כמו שמורה לנהיגה צריך להתנהג - הרים את ההמברקס כשהאוטו
נכבה בזינוק לעליה, צעק על נהגים שצעקו עלי וצעק עלי כשלא
העברתי בזמן להילוך שני. בפסח של אותה השנה נסענו לטיול-גיבוש
בצפון. היציאה לדרך לא היתה פשוטה - החששות מהנזילה של נוזל
ההגה-כח, כבישי הצפון המפותלים, המכוניות שנשתרכו אחרי, והעליה
בה לא הצלחתי להוריד את ההילוכים מספיק מהר וכמעט ונפלנו. אבל
בדרך חזרה נהגתי ל-ב-ד לגמרי, 3 שעות כולל פקקים של ערב חג
ובלי החלפות!

האוטו הזה היה כרטיס הכניסה למועדון הנהגים של אבא שלי. בזכותו
קיבלתי זכות בלתי-מוגבלת לנהוג על הטויוטה קורולה שלו, שעובדת
היותה ליסינג לא מנעה ממנו להיות חרד לשריטות פוטנציאליות
בפגוש. איזה קיבלתי זכות, כל היום הוא רק היה מבקש "נו ליאתי
קחי את האוטו שלי מה אכפת לך". לפעמים חשדתי בו שהוא רוצה את
האימפרזה כדי להרגיש שוב כמו בשנת 1996.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא התחמם. כל היום הטורים שלו היו
גבוהים ולבסוף, בדרך ממשרד האוצר לבית הכרם, הוא התחמם. התחמם,
האוטו שלי! להתחמם זה משהו שקורה
למכוניות-אמריקאיות-ישנות-של-חברים-ערסים-של-חברות-שלי, לא
לאוטו שלי! באותו החודש הוא התחמם פעם נוספת. אחרי חודשיים אבא
שלי לקח אותי לשיחה - הוא החזיק לי את היד ואמר לי בעדינות
שאני אתחיל לחשוב על להחליף. שהאוטו כבר מבוגר, ותכף תתחלנה
הבעיות. אני לא הייתי מוכנה לשמוע - מבחינתי ההתחממויות היו
מעידה חד פעמית ובמוסך הבטיחו לי (יותר נכון, אמרו שהם חושבים)
שאין סיבה שיתרחשו בעיות נוספות.

ואז התחלתי לחפש עבודה אחרת, והיה התירוץ שאולי אקבל אוטו
מהעבודה או אקח ליסינג. ואז עזבתי את החבר, ואת העבודה, ובין
לבין נפשתי בהודו, והייתי צריכה למצוא דירה, ואז אמרתי להם
שכרגע, עד שאסתדר, זה ייאלץ לחכות לרבעון הבא.

יום שישי אחד של חודש יולי, כמו ימי שישי אחרים בקיץ, חוץ מזה
שהחלטתי לנקות את הבית ולהתקלח אחרי החדר כושר. טרם נסיעתי
לת"א בדקתי את השמן והמים כמו שפיני מהמוסך ביקנעם אמר לי.
מיכל המים ריק ואני רואה שלולית ענקית נקווית מתחת לאוטו.
נסעתי הביתה באוטובוס, משאירה אותו לדמם לאיטו כל השבת. אז כבר
התחלתי להבין שלא תהיה ברירה, אחרי 4 וחצי שנים הוא כבר לא
יפסיק לנזול.

ביום ראשון חזרתי עם הפורד-ליסינג של אבא שלי. הגעיל אותי
האוטו הגדול, המבריק והכבד הזה, כ"כ בטוח בעצמו! החניתי אותו
קצת רחוק מהסובארו כדי שלא ייעלב.

לקח לי שבועיים לפרסם מודעה בלוח. לקח לי עוד 3 שבועות להעלות
תמונות (חיכיתי לשעה ביום שהאור יחמיא לדפיקה בצד ימין) ולתלות
מודעה מודפסת על האוטו. אף יהודי לא התקשר, ומי שכן התקשר
התעניין בעיקר בזה שהיד הראשונה של האוטו היתה מרופא. אין לי
שום בעיה עם זה שהאוטו יהיה בבעלות לא-כשרה, אבל המחשבה על
המחרוזות המשתלשלות מהמראה שברה את ליבי. בראש השנה עצרה אותי
המשטרה פעמיים עם האוטו, גם כוחות החוק התגייסו להפריד בינינו.


לפני שבוע התקשר אלי מישהו לגבי האוטו. הוא עצבן אותי מהרגע
הראשון - במקום לשאול איך הוא בעליות התחיל ישר לדבר על המחיר.
סירבתי לענות לו, הוא התקשר שוב והמשיך להתעקש לברר
כמה-אני-רוצה-עליו-אבל-באמת, לא גיליתי לו. קבענו להיפגש
למחרת. אפילו לשטוף את האוטו לכבודו לא התחשק לי, ורק אחרי
שסיימנו את אימון החתירה בבוקר שכנע אותי רמי שלשטוף אותו עם
צינור יהיה פשוט כמו לשטוף את הסירה.

הגעתי עם הסובארו שטוף-מדיום לחניון "לב המפרץ". הוא הגיע עם
חבר. קראו לו אריק. עוד לא הספקתי לצאת מהאוטו והם החלו לחוג
סביבו - פתחו את מכסה המנוע, דחפו יד לצינורות שמסביב
לרדיאטור, האזינו לאגזוז והעבירו לשון על מיכל נוזל הקירור.
ואני עמדתי בצד ולא עשיתי דבר.בסיימם לבעול אותו, הוא התחיל
למנות את כל מגרעותיו. פה כבר התעצבנתי ואמרתי שאני יודעת שהוא
לא מושלם, אבל הוא הרבה יותר טוב מאחרים. הייתי חסרת סבלנות
ודחקתי בו לומר את המחיר.

והוא אמר. והאמת שזה לא היה רחוק ממה שאני חשבתי. והתחלתי לעכל
שהנה אנחנו הולכים להיפרד. לאחר זמן קצר הגענו להסכמה. כל השאר
קרה די מהר, רגע אחד עוד היינו בחניון ורגע שני אני עומדת איתם
מחוץ לדואר, אוחזת בשטר המאשר כי הבעלות עברה לאריק רוזנפלד,
רח' החצב 32 עפולה.

ועכשיו אני מתניידת לבד. הוא לא מקדם את פני לשלום כשאני יורדת
מהבית. הוא לא ישא אותי יותר אל אוהבי במחוזות אחרים, הוא לא
ינגן לי את "it's not unusual" של טום ג'ונס כשאני עצובה, הוא
לא יסלח לי על שהורדתי הילוך מאוחר מידי.

כולם דוחקים בי להתחיל לחפש כבר אוטו חדש אבל אני פשוט לא
מסוגלת. האוטו הראשון שלך זה לא דבר ששוכחים. ההורים שלי טסים
השבת לחו"ל, ואבא שלי סרסר לי את הפורד פוקוס שלו, טוב
לריבאונד זה בסדר. היום ניסיתי קצת להסתכל אל מודעות למכירה
באינטרנט, אני מוצאת את עצמי מחפשת רכב לבן ידני משנת 1996 עם
דפיקה בצד ימין. אני חייבת להפסיק עם זה.

הבהרת המחברת:
כל מה שכתבתי על אבא שלי הוקצן לצורך העלילה. לשם האיזון אספר
שכשהייתי בצבא עשיתי תאונה נוראית עם האוטו שלו. הוא הגיב
בקור-רוח, השתיק את כל מי שניסה לצחוק עלי והביא לי את האוטו
מיד כשהוא יצא מהמוסך. גם בשריטה הבאה שעשיתי, כשהשכן מעלינו
פגש אותנו במדרגות והתחיל לומר איזה משהו שוביניסטי על נשים
ומכוניות, אבא שלי אמר לו "אם אני לא אמרתי אז גם אתה לא
תאמר". מלבד זאת, מתוך 87 מכסי המנוע שנפתחו אבא שלי נכח לפחות
ב-62 מהם, ולולא המימון שהעמידו לרשותי היה סיפור זה נכתב על
פורד קורטינה 1982 מקסימום. עד ימים אלו הוא מתפקד כיועץ
המוטורי הראשי שלי.