לא היייתי צריכה לבוא לכאן. לא הייתי צריכה לעזוב.
לא היתי צריכה לבוא לכאן. לא הייתי צריכה לעזוב.
לא הייתי...
ברוך הבא לעיר האבודים.
והנה אני כבר כאן. לא הייתי צריכה לבוא, אבל מאוחר מידי. אני
לא אוכל לחזור.
נכנסתי בשערי העיר, גוררת את הרגלים היחפות על אבני החצץ הקרות
המזוודה מזדנבת מאחורי, כבדה מתמיד, עדיין מוחה כנגד הכניסה
פנימה אבל כבר נכנסנו... לא הייתי צריכה לעזוב.
אשה זקנה תופסת חזק בפרק כף ידי, צוחקת צחוק צורם ובקול שרוט
לוחשת "אין יציאה... אין יציאה... אין יציאה..."
ואולי הייתה ילדה קטנה.
ואולי זה לא היה בכלל...
והעיר מתבהרת לאט לאט כמו יוצאת אלי מתוך הערפל, בניינים
אפורים אדומים עומדים בשורות ופרצוף ראשון נגלה אלי, מוכר עד
לכדי כאב. ועוד פרצוף, ועוד אחד... כמו היו כל בני האדם אותו
הדבר.
והם בלתי ממשיים, כמעט מרחפים באוויר, צפים כמו רעיונות.
עיר לארורים, עיר לנרדפים.
ואני נידונתי להרדף לעד על ידי אותם שברי זיכרון, שברי רעיונות
שבים ועולים אל מולי, הם כולם לעד יהיו מוכרים וזרים בעת
ובעונה אחת.
העיר נמשכת קדימה וקדימה, מתכנסת אל נקודת מגוז באופק והרחוב
אינסופי. אני לא יכולה לחזור מכאן.
ובעצם אין אף אבן כחומה.
ילדה טיפשה הולכת ברחובות, נגררת בעליבות, חדשה בוודאות.
עיניה ופיה פעורים. לא מהתפעלות, נראה שפשוט שחכה לסגור אותם,
גומעת את המקום לתוכה. היא לא תוכל לחזור.
ריח העיר כבר נתפס בשערה, בבגדיה,היא לא שייכת לשם יותר. גם
לפה היא לא תשתייך לעולם, ובעצם אף אחד לא שייך למקום.
היא תלך ותלך ותלך במעלה הרחוב או במורדו...
היא לא היתה צריכה לבוא הנה. |