הבניין, כשעמדתי לפתחו, נראה גדול בהרבה מכפי שתיארתי בדמיוני.
במקום ממנו אני באה אין בניינים כאלה, רק בתים קטנים וצמודי
קרקע. השמיים מסביב היו אפורים יותר. זה לא היה חורף, אני
בטוחה בכך, האוויר היה נוקשה, סמיך ונשאף בקושי לריאות. באתי
עם הבגדים הכי פשוטים שלי. אני לא יודעת איך מגיעים למקומות
כאלה. גופיה לבנה גדולה וארוכה ומעליה אימונית כחולה. מכנסיים
אפורים בהירים. אם מישהו היה רואה אותי כשיצאתי מהבית בוודאי
היה זורק לי איזה הערה. אבל אף אחד לא זרק לי הערה כי אף אחד
לא גר איתי בבית. ואני חייבת למצוא עבודה.

דווקא ברגע הראשון שראיתי את הבוס שלי לעתיד הרגשתי שעשיתי
טעות. קראו לו ד"ר דב, ואני מעולם הצלחתי להבין אם היה זה שמו
הפרטי או שם משפחתו. הוא היה לבוש חולצה לבנה ועליוניתו שהייתה
פרומה מכפתוריה נחה בקפידה על כתפיו הרחבות, ונראתה כאילו היא
נמתחת ונמתחת לאורכו האינסופי של ד"ר דב. לצידי עמדו מספר בנות
נוספות ולצידו של ד"ר דב עוד מספר רופאים עלומים, חתומים,
נושאים ארשת פנים קפואה. ד"ר דב, יחד עם התגית הגדולה והבולטת
שלו, אשר נשאה רק את שמו החד והתמציתי, עמד בראש קבוצת
הרופאים. מבלי להציג את עצמו או יתר מהנוכחים, הוא פתח ואמר:
"שלום לכולכן, וברוכות הבאות למוסד ווילקנס. אנחנו מוסד מהוגן
המכבד את עצמו ועל כן אני מבקש מכן לשמור על השקט ולכבד את
הבית ואת יושביו. אנא הואלנה בטובכן ובואנה אחרי".

הדלתות הגדולות בחזית הבניין נפתחו ולתוכן נכנסנו אני, ד"ר דב,
קבוצת הרופאים שליוותה אותו והבנות, ששמן התברר לי אחר כך
כשירלי, עליזה וחדווה. הן נראו מוקפדות. ממושמעות. מבצעות
בדיוק מקסימלי את כל הוראותיו של ד"ר דב תוך שאנחנו מהלכות בין
המסדרונות הצרים והארוכים של המוסד. בתי החולים באזור אינם
זקוקים כלל לכוח אדם ומוסד זה היה אחד האחרונים שהיה מוכן לקבל
לשורותיו עוד אחיות. לרוב, אנשים מפחדים לעבוד במקום עם
אוכלוסייה כל כך קשה, כל כך תובענית. אוכלוסייה בלתי צפויה,
שביום אחד יכולה לאמץ אותך אל חיקה כמי שמושיע אותה מתהומות
נפשה ולמחרת להוקיע אותך כמי שפוער אותן. אלו שמסוגלים לעמוד
במשימה הקשה נאבקים זמן רק על מנת להגיע אפילו למבחני הקבלה.
רבים אמרו לי שאני ברת מזל שהגעתי למעמד זה.

כך המשכנו ללכת, כשלימיננו מגורי הסגל ולשמאלנו המגורים של
"יושבי הבית". כל החדרים והמעברים היו נקיים למשעי וריח חריף
של חומר חיטוי עמד באופן קבוע באוויר. כאן חדר ההתעמלות וכאן
חדר המשחקים. בפינה עמד חדר קטן, עליו התנוסס לוח צבעוני בו
נכתב "חדר ההרפיה". ד"ר דב הסביר כי בחדר זה משתמשים בטכניקה
חדשנית על מנת לנקז את כל הרעלים ממוחם של יושבי הבית. ד"ר דב
הסביר שמי מיושבי הבית שמוכיח את רצונו ויכולתו, משתלב בחדר
העבודה, שהוא למעשה מפעל שוקולד קטן המייצר ממתקים משוקולד בכל
הצורות והמינים. כשד"'ר דב דיבר על כך, לראשונה, מתחילת הסיור,
נחרצה בפניו הבעה שהעידה על גאווה בלתי מוסתרת. "החנויות
המובחרות ביותר בארץ לממכר שוקולד קונות אצלנו ממתקים" אמר.

אחר כך הגענו לפתחו של "חדר השקט". באופן אירוני, "חדר השקט"
היה החדר הרועש ביותר במוסד. צרחות, בכיות ודפיקות בלתי נפסקות
על הדלת הנעולה גרמו לרתיעה גדולה אצל כולנו, אולם ד"ר דב,
שמבעו הרצין שוב, פסק: "עליכן להבין שזוהי המציאות עימה עלינו
להתמודד על בסיס יום יומי. הטיפול ביושבי הבית הוא חסר פשרות
או הנחות ולכאן תתקבלנה רק הבנות המתאימות ביותר".  בהדרגה
הצעקות והבכיות הרמות הפכו ליבבה חרישית ועוד הספקתי לראות שני
שומרים גוררים סמרטוט אדם אל מחוץ לחדר.

"עכשיו, כשסיימנו את הסיור, הגיע שלב הראיון האישי. אתן שתיכן
יכולות לשבת" אמר ד"ר דב, תוך הצביעו על ספסל קטן. "שתיכן,
בואו אחרי" אמר, תוך שהוא מצביע עלי ועל שירלי.
ד''ר דב הושיב את שתינו על ספסל ונכנס לתוך חדר משרדים שעל
דלתו נכתב שמו של ד''ר דב ורופא נוסף שעבד במוסד. התיישבנו זו
לצד זו, ממתינות בקוצר רוח לזימון פנימה.
"זו הפעם הראשונה שאת מנסה להתקבל לכאן?" שאלתי. שתיקה.
שירלי ישבה במקומה, יציבתה זקופה כאילו מישהו בה ומשך אותה
בשערותיה כלפי מעלה. היא, בניגוד אלי, השקיעה. סריג כחול
מכופתר וכפתורו העליון פרום, חצאית שחורה שהייתה מהוגנת דיה
אולם הצליחה להדגיש את אורך רגליה של שירלי. שיערה היה אסוף
בפוני גבוה, אולם הבהיר לכל מי שהתבונן בו כמה יהיה בלונדיני
ושופע כאשר ישתחרר מהגומייה. תקפה אותי הרגשה משונה תוך שסקרתי
את הופעתה. כאילו שהיא יודעת משהו שאני לא יודעת.

"אני ניסיתי כבר מספר בתי חולים. כל המשרות שם תפוסות. ובכלל,
היום הדרישות מאחיות עלו. אם תסתכלי על העבודה של אחיות היום
בבתי חולים תראי שהן עושות לא פחות מרופאים ולפעמים אפילו
יותר". שירלי עשתה עצמה כאילו איננה שומעת. כמעט והצלחתי לשמוע
אותה חושבת. משננת לעצמה איזה מנטרה בראש, לא יוצאת לרגע אחד
מהריכוז. דקה של שתיקה חלפה לה.
"את לא מבינה כלום, הא?" שמעתי זמזום בוקע לצידי. עברו מספר
שניות עד שהבנתי ששירלי פונה אלי. "המקום הזה, הוא לא סתם. כל
מי שרוצה להתקדם ולהפוך לאחות בכירה, כדאי שיהיה לה ברזומה
מקום שכזה. את יודעת כמה אחיות בכירות יש כאן? בדיוק חמש.
ביררתי. אם את רוצה להיות אחת מהן, את צריכה להפוך את העולם.
לעשות רושם טוב על הרופאים. להיות אדיבה לחולים. לתת תשובות
למנהלים. אני מחזיקה יומן בו הכל מתועד. מה עלי לעשות, עם מי
עלי לדבר, מה הספקתי לעשות היום ומה נשאר. את נראית כמו מישהי
שיצאה הרגע מהמיטה".
פערתי אליה עיניים גדולות "בחורה שאפתנית כמוך.. למה בעצם את
לא רוצה להיות רופאה?"
שירלי הפנתה את מבטה מלא הכעס אלי "אם יש משהו שעליו הסכמתי
מכל מה שדיברת עליו קודם היה הנושא של חשיבות האחיות, אז אל
תקלקלי, טוב? ראיתי אותך בוחנת אותי, זה טבעי ואני מבינה. אם
תהית מאיפה כל זה, אני אגיד לך שמהשחייה. עשר שנים שחיתי, שחיה
מקצוענית. השתתפתי בתחרויות, זכיתי במדליות. לא הייתי מפסיקה
לרגע. כבר ראיתי את עצמי מגיעה לאולימפיאדה עולה על הפודיום
ושרה את ההמנון. אבל אז הגיעה התחרות הארורה ההיא. 100 מטר
חתירה, המקצה היוקרתי ביותר. שמונה בנות עולות על המקפצה, שקט
מוחלט בבריכה. כולן מחכות לירית ההזנקה. אני זוכרת איך הרגליים
שלי רעדו. שנים של בריכות על גבי בריכות ששחיתי, אימונים בחדר
הכושר, גמישות, תזונה מיוחדת סדר יום מטורף, התנקזו לנקודה
הזאת. ואז רגל ימין שלי החליקה קדימה מהרעידות והמקפצה הרטובה.
איבדתי שיווי משקל ונפלתי אל תוך המים תוך שרגלי מעוקמת כלפי
מעלה. היה לי מזל שלא שברתי את הראש. אבל הרגל, הרגל הייתה
מרוסקת לחלוטין. נפלתי רע מאוד וכמה מצילים היו צריכים למשות
אותי מחוץ לבריכה כדי שאני לא אחנק. בפעם הבאה שהתעוררתי מצאתי
את עצמי עם הרגל מונפת מעלה במקום היד"

"עברתי שנים של טיפול בבית החולים, המצב של הרגל היה גרוע הרבה
יותר מכפי ששיערו בתחילה. שנים של פיזותרפיה כואבת, איטית
ומייסרת עברו עלי. אבל האחיות, האחיות היו האור בחיי. הן תמיד
דאגו לצרכי, תמיד עזרו לי, תמיד היו שם איתי ברגעי המשבר. אבל
כשהייתי יושבת בחדר הטיפולים ומחכה שאחת מהן תבוא ותעזור לי
ללכת, הייתי מצליחה לשמוע אותן מדברות במסדרון או בחדר הסמוך.
ריבים, תככים. הרופא שטיפל בי היה רופא בעל שם עולמי בתחומו,
איש נערץ. כל אחת מהן ניסתה להבליט את יכולותיה, להיות יקירתו
של הרופא, להיות האחות הבכירה הבאה"

"כשיצאתי משם היה לי ברור שלשחייה אני לא אחזור. כבר הייתי
מבוגרת מידי והרופא אמר שעלי להתייחס בעדינות אל הרגל כי היא
עברה טראומה קשה. אולם בדיוק באותה המידה שידעתי שלא אשחה שוב,
ידעתי מה אני רוצה לעשות. אני אהיה אחות. אני אטפל בכל אותם
אנשים חסרי מזל שזקוקים ליד חמה ומלטפת. ואני אהיה האדם הכי
אלגנטי וחינני שעשה זאת אי פעם". עכשיו, כשחשבתי על זה בעיני
רוחי, נוכחתי כי שירלי אכן גררה במעט את רגלה השמאלית בזמן
הליכתה.

נשמעו רעשים בתוך המשרד. ד''ר דב והרופא השני שוחחו בניהם על
משהו אותו לא הצלחתי לשמוע. ברור היה שבעוד מספר שניות יזמנו
את שתינו פנימה. שירלי תקעה בי מבט חודר "תראי מה גרמת לי
לעשות. את יודעת, לפני כל מקצה, כשאת בשיא המתח לקראת השחייה,
קיים חוק אחד, חוק מספר אחת, שעליו אסור בשום פנים ואופן
לעבור"
"מה החוק הזה?"
"לא מדברים עם השחייניות האחרות. אני לא אפול בזה שוב."
בדיוק באותו הרגע יצאו ד''ר דב והרופא השני וזימנו את שתינו
פנימה. היה זה סוג של משרד מפוצל. משרדו של ד''ר דב היה בחלק
השמאלי של החדר ומשרדו של הרופא השני בצידו הימיני. פניתי עם
ד''ר דב שמאלה.

משרדו של ד"ר דב לא היה גדול במיוחד, אולם העיד על חשיבות רבה
לסדר והקפדה דקדקנית על פרטים. כל תאריו היו ממוסגרים בצידו של
החדר, במקום שאינו מנקר אך שובה את העין. לצידם היו תלויים אין
ספור מסמכים המביעים הערכה ותודה לד"ר דב. תוך שאני סוקרת את
הקירות, פנה אלי ד"ר דב בצורה חדה וחותכת שהקיצה אותי מתהייתי:
"שבי בבקשה. נתחיל עכשיו בראיון". התיישבתי.
"ובכן, מהו שמך? המלא, בבקשה"
"נועה גש, מאייתים את זה בלי וו"
"ומהי ההכשרה שלך?"
למדתי שלוש שנים בבית ספר לאחיות..."

תוך שאני מדברת הבטתי לימיני וראיתי חלון זכוכית גדול, מהסוג
שתמיד ראיתי בסרטים, בחדרי החקירות. מבעד לזכוכית ניצב משרד
נוסף, משרדו של הד"ר השני שראיין כעת את שירלי. תוך פזילה
סימולטנית ימינה הבחנתי כי תנועותיו של הד"ר האחר זהות לחלוטין
לאלה של ד"ר דב. נראה שלא בלבד שהראיונות התבצעו זה לצד זה,
מהלכם היה זהה וכמעט מסונכרן. אני חושבת שהיה זה השלב בו שאל
אותי ד"ר דב על הסיבות בגללן אני רוצה לעבוד במוסד, שהוא חתך
את דברי ואמר: "אין צורך להשתמש בשם הרשמי הזה. כולם קוראים לי
דבל'ה". תוך שהוא מקרב את גופו אל השולחן שהפריד בנינו ורוכן
לעברי. "ובכלל... קחי עצה מאדם מנוסה. התלבשי באלגנטיות בפעם
הבאה שאת מגיעה לראיון עבודה. אין דבר המשתווה למראה עיניים
והחזות שאת מציגה מעידה על הכל". ד"'ר דב, או דבל'ה, או מי
שהוא לא היה באותו הרגע קם, התקרב אלי והתיישב על קצה השולחן.
"בכל זאת, אני חושב שאת יפה מאוד" העיר, והחל ללטף אותי. עברו
מספר שניות עד שהתעשתתי ודחיתי אותו מעלי. "אני לא חושבת שזה
הולם" מלמלתי אבל הוא חתך את דברי ודרש "זה חלק מהעניין. עכשיו
תהיי ילדה טובה ושתפי פעולה". הוא פעל מהר. נצמד אלי וניסה
להפשיט אותי. פזלתי ימינה, וראיתי שגם שם מתבצע בדיוק אותו
תהליך- רק ששירלי שיתפה פעולה. הבגדים שלה במהרה כבר לא היו
עליה.

"חכה רגע" אמרתי "תן לי לעשות את זה לבד". התחלתי להסיר את
האימונית לאט תוך שאני מתקרבת אל הדלת. ברגע בו פשטתי אותה,
פתחתי במהרה את הדלת וברחתי החוצה. ד"ר דב החל לדלוק אחרי. לא
ידעתי לאן אני רצה, אך מרחוק שמעתי את רעש צעדיהם של אנשים.
רצתי לכיוון ממנו בקעו הקולות. מסדרונות צפופים, "חדר ישיבות",
"פינת קפה", "פינת משחקים" לא. זה לא מכאן. צריך להמשיך עוד.
ד"ר דב היה לא רחוק מאחורי אולם לא הצליח להשיג אותי. בכל זאת
היה אדם מבוגר. לבסוף הגעתי למסדרון ובו ראיתי את אותה קבוצת
אנשים. היו אלה יושבי הבית שצעדו יחדיו אל חדר האוכל לקראת
ארוחת הצהריים. הסתכלתי על עצמי ונוכחתי לדעת שאני נראית בדיוק
כמותם-חולצה לבנה ארוכה ומכנסיים בהירים. הצטרפתי אל הטור
המהלך לאיטו בתקווה לא למשוך תשומת לב. ד"ר דב הגיע במהרה
אחרי, מתנשף ומיוזע, אולם סידר את חזותו במהרה כדי לא לעורר
חשד. תוך מספר רגעים הבחין בי. הוא חייך ולא זז. אז הוציא
מכיסו את הטלפון הסלולרי שלו וביקש ממישהו להגיע אל המסדרון
הראשי. מהרופאה שעמדה בראש טור החולים ביקש לעצור בתואנה שזה
עתה התקשרו אליו מחדר האוכל ובישרו לו שהארוחה תתעכב במעט.

תוך שהחולים מביעים את מחאתם ומתחילים לצעוק, ניסיתי למצוא דרך
לחמוק החוצה. אולם אז הגיע הד"ר השני ואדם נוסף. זהיתי את
הצליעה ברגל שמאל ממרחק. הייתה זאת שירלי, לבושה כבר בבגדי
אחות. ד"ר דב, מחויך, פנה אליה ואמר: "בואי שירלי, הרי לך
משימה ראשונה בעבודתך החדשה. זה עתה הצטרפה אלינו דיירת חדשה
לבית. אנא רשמי בפנקסך - נועה גש. מאייתים זאת בלי וו. בבקשה,
עד סוף היום אני רוצה שתסיימי את כל הרישומים שלה". שירלי רשמה
את הדברים בפנקסה ופנתה ללכת בדיוק כשטור החולים שב להתקדם.

ניסיתי לפלס את דרכי בטור המתהלך, בין שצף האדם הצועד קדימה
ואך בקושי הגעתי לשירלי. "את יודעת!" הטחתי בפניה "את יודעת
שאני לא שייכת לכאן!" צעקתי, אך עיניה היו אטומות וקרות, והיא
נעצה אותן בפנקסה. פיה לא זע. התחלתי לצעוק בשנית, מניפה את
ידי בפראות באוויר, מגדפת ומקללת. כשזה לא הועיל ניגשתי אליה
והתחלתי לטלטל אותה "הפסיקי! למה את משתפת פעולה איתם? אסור לך
להסכים לפשע הזה!" אך היא רק החוותה תנועה זעירה בידיה ומיד
שני עובדים של המוסד החלו לגרור אותי ממנה. מאז זכרוני התעמעם.
אני זוכרת כמה קללות ששלחתי לעברה ושניסיתי להיאבק בידיים
האוחזות אותי בחוזקה. אני זוכרת את העיניים הסוקרות והשפתיים
המתלחשות של עובדי המוסד. אך בעיקר, את פרצופו המחויך של ד"ר
דב שלא מש מתודעתי.

המקום אליו הושלכתי היה זכור לי היטב. היה זה "חדר השקט". הדלת
ננעלה אחרי, ולא ידעתי מהו התנאי ליציאה מהחדר הזה. האם הגיע
השלב שבו עלי לצעוק ולהתחנן, להלום בדלת ולרקוע ברצפה, לחבוט
באגרופי עד שיאדימו ואז ליבול ביבבה חרישית על מנת שיוציאו
אותי מכאן? או שזה עניין של זמן קבוע? ואם כן, על ידי מי הוא
נקבע? האם עלי להיות כאן שעתיים? יומיים? שבועיים? אולי עד אשר
הם יחליטו שאני משוגעת באמת. אני לא מבינה למה, אבל באותם
רגעים הדבר שהפחיד אותי יותר מכל הוא שאותו עובד של המוסד לא
היה מצוי מחוץ לדלת. אותו עובד שגרר אותי לשם מלכתחילה. אותו
עובד שאחז בסמרטוט האדם שהובל אל מחוץ לחדר בזמן הסיור, אותו
עובד - פחדתי שהוא איננו שם. היה משהו מנחם במחשבה שמישהו
שומר-גם אם לא שומר למען טובתי כי אם למען רעתי, העיקר שישמור,
העיקר שיש מה לשמור עליו, העיקר שאני עודי קיימת.

אני לא יודעת אם בכיתי בשנתי או לפני שנרדמתי, אך כשהתעוררתי
לחיי היו עדיין לחות. הדלת נפתחה, ואור בהיר, צורב, הכה את
עיניי. העמידו אותי מיד על רגלי. רופא שלא הכרתי ניגש אלי
וצמיד של נייר בידו "כאן מפורט השם שלך, התסמינים והתרופות
שעלייך ליטול. אסור לך בשום אופן להסיר את הצמיד הזה". עד היום
אינני מעזה לקרוא את מה שנכתב שם. הוא חיבר את הצמיד לפרק ידי
והלך לדרכו. שניים מעובדי המוסד הובילו אותי משם אל חדר
המשחקים. אחות שמנה עמדה במפתן. "כל חברי הבית" היא פתחה
"הכירו בבקשה את נועה. אני מבקשת מכולם להיות נחמדים אליה". כל
העיניים ננעצו בי. הרגשתי כאילו אני עומדת מול הקהל הרב הזה
במערומי. לא ידעתי מה עלי לעשות. בתחילה חשבתי לברוח. אבל הדלת
הייתה נעולה ובידי האחות היה המפתח. גם אם הייתי גוברת על
האחות, וודאי היו תופסים אותי במסדרון, מה גם שכלל לא ידעתי
לאן לברוח. חושי היו מעורפלים ולא זכרתי היכן בדיוק נמצאת
היציאה. תהיתי כמה זמן אני נמצאת במקום הזה שאיבדתי כך את חוש
התמצאותי. הבטתי על פרק ידי השמאלת אך כל מה שראיתי היה הצמיד.
השעון, יחד עם תחושת הזמן והמרחב, נלקחו ממני. אחר כך חשבתי
לפתוח במעין שביתה איטלקית. לא לעשות דבר. שיקחו אותי שוב אל
חדר השקט. יקחו ויחזירו, שוב ושוב עד שייתיאשו. אולם בתוכי
ידעתי שאיני מסוגלת לעמוד בכך פעמים רבות, בגרירה, בהשפלה,
בבידוד. אני חושבת שהצעד הקשה ביותר שביצעתי מימי, אולי קשה
יותר מהצעד הראשון שביצעתי כשרק למדתי ללכת, היה הצעד ההוא אל
תוך החדר.

ניגשתי לאדם שהיה הכי קרוב אלי. "היי... איך קוראים לך? אני
נועה, נעים מאוד".
"אבי" הפטיר הבחור, וחזר להתעסק בקוביה ההונגרית שניסה לפצח
בלי להביט בי בכלל. הוא היה עצבני, מסובב את פאות הקוביה שוב
ושוב, במהירות, ללא מחשבה ונראה כמי שישליך אותה על מישהו בעוד
רגע מרוב עצבים. ניסיתי להושיט את ידי, לעזור, אולי לפתח איזו
שיחה. אך הוא השליך את ידי מעליו. ניסיתי שוב. הפעם הוא התרומם
בכעס ודחף אותי אל הרצפה. "את לא רואה שאני באמצע משהו? עוד
פעם אחת ואני מקמט לך את הפנים, שומעת? לכי תציקי למישהו אחר"
וחזר מיד להתעסק במרץ בקוביה שלו. כל המבטים ננעצו בי שוב.
התיישבתי בפינה והצמדתי את ברכיי לחזי. חשתי את ליבי הרוצה
להתפרץ החוצה ולהישפך על רצפת החדר. מה בסך הכל רציתי? לעזור?
לשמש חברה?. האחות התקרבה אלי והקיצה אותי מתהייתי: "לא נסבול
התנהגות מתנשאת שכזו ממך". בצד ראיתי את אבי מניח את הקוביה על
הרצפה, כשהיא מפוצחת.

קמתי. קבלתי בדעתי שעלי לפעול ואסור לי להתייאש. ניגשתי לאדם
אחר, שהיה מרותק לכיסא גלגלים. התיישבתי לידו. גופו היו מעוות,
ראשו מוטה הצידה, ידיו שלוחות קדימה ומפיקות תנועות בלתי
רצוניות. מפיו נפלט בליל דברים שלא הצלחתי להבין. בתחילה
שתקתי. לא ידעתי מה עלי להגיד. ואז רק הבטתי לתוך עיניו. אור
השמש שנשפך מן החלון לידו ישב נחת במלואו על פניו, אולם עיניו
החזירו רק שחור. היה בהן כאב אינסופי. לא ידעתי אם הכאב נובע
מהעוויתות ופרקיו התפוסים ללא תקנה או מתוך רצונו לפרוץ מתוך
מלל דבריו הבלתי מובן, מתוך כסאו המקובע, מתוך המוסד הסגור
ולרוץ בשדה הפתוח, להריח את השדות ולעוף. ליבי נכמר עליו,
והתחלתי ללטף אותו. הוא נרתע מהמגע הבלתי צפוי והחל לצעוק
בפראות. פיו החל להתמלא ריר שנזל על חולצתו ותנועותיו הבלתי
מבוקרות כמעט והשליכו אותו אל מחוץ לכסא הגלגלים. האחות הגיעה
במהרה וצעקה לעברי "התרחקי ממנו!". כל האנשים בחדר החלו לצחוק.
לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.

בדיוק באותם הרגעים הסתיימה שעת המשחק. גל האדם נוצר בשנית
ולחץ לכיוון הדלת. דידתי לאיטי לעבר המפתן, ראשי היה טמון עמוק
באדמה. לפתע הבחנתי בבחורה רצה אלי בשעטה. היא הייתה שחרחרה,
עיניה כהות ושיערה שחור וישר אשר נמשך עד כתפיה. היא הייתה
כבדת משקל, אולם רצה במהירות גבוהה להדהים. היא הגיעה ישירות
אלי, אוחזת בכתפי ואז מחבקת אותי כל כך חזק שלא הייתי יכולה
לנשום. "את החברה הכי טובה שלי!" צעקה "החברה הכי טובה שלי!"
וכמעט סובבה אותי באוויר.
"אני אילנה, ומי את?"
"נ... נו... נועה" מלמלתי, תוך שאני מנסה להשתחרר מאחיזתה.
האחות באה ושחררה אותי ממנה. "עכשיו לכי לחדר האוכל" אמרה
לאילנה וזו מצידה החלה לרוץ במורד המסדרון. לכיווני אפילו לא
הביטה. היא ידעה שאני לא מכאן, שאיני שייכת לכאן, אך גם אותה,
כשעוד הייתה רזה ויפה לקח ד"ר דב לראיון במשרדו.

הגיעה שעת הארוחה. חדר האוכל היה בנוי משולחנות שולחנות עם
מושבים מחוברים, כמו אלה הנמצאים ביערות או בגנים ציבוריים.
בצידו השמאלי של החדר היה אזור ההגשה, בו עובדי מטבח מטונפים
משמן ומסריחים מדגים הגישו לך בלילים צבעוניים ועיסות לא
מובנות. הדבר שהיה מוזר לי יותר מכל היה בסוף אזור ההגשה. עמד
שם דוכן קטן ובו אדם בחלוק לבן שחילק שקיות קטנות לכל מי שסיים
לקחת את הארוחה שלו. חשבתי לעצמי שאינני זקוקה לשום שקית, אז
פניתי לכיוון המושבים. האחות שעמדה במקום והשגיחה עצרה בעדי
"לא ולא. זה חלק בלתי נפרד מהארוחה, את חייבת לקחת" ציוותה
והורתה באצבעה על הדוכן. ניגשתי לשם.
"מה את צריכה?" שאל האיש בחלוק הלבן
"אני.. אני לא יודעת מה אני צריכה"
"נו, מספיק לשחק משחקים, יש עוד תור ארוך אחרייך. מה את
צריכה?"
"אני באמת לא יודעת" אמרתי נבוכה, בזמן שהאנשים שעמדו מאחורי
כבר החלו להתעצבן
"טוב, אין לי זמן אלייך, באמת" הפטיר האיש, ואחז בחוזקה בידי
השמאלית. הוא בחן את הכיתוב שעל הצמיד ודחף לי שקית ליד. הלכתי
משם.
התיישבתי במקום המרוחק ביותר שמצאתי. האוכל נראה נורא, אבל
הייתי רעבה. שניה לפני שהכנסתי את הכף לפי עצרה בעדי אותה
האחות בשנית "הכל צריך להסביר, תגידי? קודם לוקחים את מה
שבשקית ואחר כך אוכלים". היא נצמדה אלי עכשיו, על מנת לוודא
שאני אכן עושה זאת.
פתחתי את השקית. מתוכה התגלגלו המוני כדורים. כדורים לבנים,
כדורים שחורים, כדורים אדומים, כדורים שקופים, עגולים,
אליפטיים. חלקם היו גלולות, חלקם קפסולות. מעולם לא ראיתי כל
כך הרבה תרופות. ראשי הסתחרר רק מלהביט עליהם, עד שהם נראו לי
כמאות, אולי אלפים של כדורים.  האחות דחפה כוס מים לידי
וציוותה עלי ליטול אותם. ראיתי את השומרים בכל מקום, ידעתי
שאין מוצא מכאן. "קחי כבר את הכדורים! אם תמשיכי בהתנהגות
הזאת, אני אאלץ לדווח עלייך כעל מסרבת תרופות, ואת יודעת מה
המשמעות של זה, לא?". הנהנתי בראשי. נטלתי את אחת הקפסולות ביד
אחת ואת כוס המים בשנייה וניגשתי לבלוע אותה. אז החל הבלאגן.

היה זה אבי. הוא התרומם פתאום ממושבו והחל לצרוח "תוריד
ת'ידיים המטונפות שלך ממני, יא חתיכת אפס! נראה לך שאני אוכל
את זה? פעם אחת, פעם אחת תביאו לנו אוכל נורמלי, טעים. שנרגיש
כמו בני אדם ולא כמו חיות" שני שומרים ניסו לכפות אותו אבל הוא
הדף אותם מעליו "זה שדחפתם אותי למוסד הזה לא אומר שהפסקתי
להיות גבר" אמר, ושלף מכיסו סכין "עוד מישהו רוצה לבוא אלי?
עוד מישהו מחפש צרות?" קרא לעבר האולם, מנופף באוויר בסכינו.
הוא החל להפוך שולחנות, להטיח את הצלחות מלאות האוכל לכל עבר,
לפזר את שקיות הכדורים שהיו מונחות על השולחנות. אז, החל אבי
לרוץ בין השולחנות בהיסטריה, זורה הרס בכל שולחן אליו הוא
מגיע. האחות שעמדה לצידי נמלטה מהר מהחדר יחד עם כל אנשי הסגל
אל המסדרון על מנת להזעיק עזרה. בינתיים, עוד ועוד אנשים
הצטרפו לאבי והחלו להחריב את חדר האוכל. עד מהרה נראה המקום
כמו אחרי מלחמה, ואני לא ידעתי מה עלי לעשות. אם אברח החוצה
יחסלו אותי אנשי הסגל כי אני אחת מהדיירים. אם אשאר כאן, יחסלו
אותי הדיירים כי אני אחת מבחוץ, טובה כשאר אנשי הסגל. עד מהרה
הפור נפל. אבי זיהה אותי.

"הו! תראו מי נמצא פה! אני מניאק אם זאת לא הבחורה הכי שווה
שהביאו לפה אי פעם, נכון?" הוא צעק, וכל הקהל הריע לו "הבעיה
איתך שאת חכמה מידי. חושבת שאת יודעת הכל. קצת מפתיע אותי שאת
אצלנו ולא אצלם. ואולי בעצם את מאצלם? מה זה היה? המסדרונות
הצרים דפקו לך ת'פיוז? אולי זה המראה של האוכל? אה, אני יודע.
זה הראיון אצל דובי. איך הוא ביקש שתקראי לו? דובדוב? דבל'ה?
דובי? מהבנות שהוא הכי אוהב הוא מבקש שיקראו לו דובי. אז באת,
וניסית. זיינת לי את השכל באמצע הקוביה, הצקת לאלירן המסכן
שישב לבד בשקט ליד החלון ודחפת את אילנה. את יודעת מה, כשאני
חושב על זה, הבעיה היא לא שאת חכמה מידי, אלא שאנחנו לא טיפשים
מספיק. את חושבת שאנחנו לא יודעים מה הולך פה? שאנחנו סתם
חבורה של זומבים שדוחפים להם כדורים ועושים כל מה שאומרים
להם?" הוא נופף בידיו במרץ, רוכן מעלי, יורק עלי נתזים של רוק
"אז יש לי חדשות בשבילך, אנחנו לא. נו, 'סתכלי על הצד החיובי
כפרה. את משוגעת! ברוכה הבאה לחיים הטובים!" הוא התחיל לרקד
בחדר, מקפץ מצד לצד, ואז הצמיד את ידיו למותניו ויצר בהן משולש
דמוי כנף. אז החל להלך באיטיות ולקרקר כמו תרנגול "רק פה אתה
יכול לעשות דברים כאלה וזה בסדר גמור! רק פה!" הכריז, והמשיך
בריקודו המוזר. תוך כמה שניות כמעט וכל המשוגעים הפכו
לתרנגולים. הרעש היה מחריש אוזניים "את יכולה גם סתם לחשוב שאת
עפה, או למלמל דברים לא ברורים. אנחנו פתוחים לקבל את האחר!"
"עכשיו, בואו נחזור לעניינים הרציניים" פתח לפתע ואמר "לי לא
ברור למה אנחנו אוכלים את החרא הזה, ופה, במפעל ליד, אוכלים
שוקולד שגם אם הייתי מנשק לדוביק את התחת לא הייתי מקבל". אז
החל אבי לרוץ אל מחוץ לחדר האוכל, שנהרס כמעט ללא תקנה, לכיוון
"חדר העבודה", הוא מפעל השוקולד. הדלת הייתה נעולה, אך הוא וכל
יתר המשוגעים הצליחו לפרוץ אותה. באולם הגדול היה פס ייצור
ועליו תבניות לתוכן היו יוצקים את השוקולד הנוזלי מהמכונה
הגדולה. לידם היו מקררי ענק, בהם היה הופך השוקולד למוצק
ולצידם קופסאות על גבי קופסאות בהם היו אורזים את השוקולד
המוגמר.
"אני לא יודע מה אתכם" צעק אבי "אבל לי אף פעם לא נתנו לטעום
מהשוקולד הזה. אני אומר-ניקח את כל השוקולד לעצמנו, ולהם...
להם ניתן משהו טעים אחר לאכול". אבי הפעיל את הסרט הנע ואז
נעמד מעל פס הייצור. הוא הפשיל את מכנסיו והחל לעשות את צרכיו
אל תוך התבניות "גם זה שחור, לא?" הוא אמר בצחוק היסטרי. במהרה
כל שאר המשוגעים עשו כמותו, ובחדר התפזרה צחנה בלתי נסבלת.
התרחקתי לפינה הרחוקה ביותר שמצאתי בתקווה שלא אתעלף. תוך מספר
שניות נשמע קול צעדים המתקרבים אל עבר הדלת.

היו אלה אנשי הסגל שפרצו פנימה, ורובים בידיהם. נראה שהריח לא
הפריע להם ולו במעט. המשוגעים מיד הבינו במה מדובר, כנראה שלא
הייתה זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. אנשי הסגל החלו לירות אל
עבר המשוגעים חיצי הרדמה. היו מספר משוגעים שניסו לברוח,
להתחבא מאחורי המכונות, אך ללא הועיל. הציידים ידעו טוב את
מלאכתם ופגעו היטב בטרף. משוגע אחר משוגע נפל לארץ. כמו בירי
ברווזים בקרקס. כמו ציד פילים בנשיונל ג'יאוגרפיק. ראיתי את
אילנה רצה אלי בכל כוחה "את החברה הכי טובה שלי! תצילי אותי!
תצילי אותי!" היא צעקה. אך ללא הועיל. תוך שנייה פגע בה חץ
והיא נפלה לארץ. לא הספקתי להפנות את מבטי וגם אני חשתי דקירה
חדה בצווארי. תוך פחות משנייה איבדתי את ההכרה.

התעוררתי לקול צעקות "לקום מיד, כולם, לקום מיד על הרגליים"
צעקו אנשי הסגל, שהיו מסודרים במערך מוקפד, שנועד לסכל כל
התפרצות נוספת. הייתי עדיין בחדר העבודה, אולם כל המכונות כבר
הוצאו ממנו, ורק שומרים, רופאים ואחיות ניצבו מסביבנו. לחלק
מהשומרים היה נשק ביד, גלוי לעיני כל. המקום נראה כאזור מאובטח
בזירת פשע. "החלו לצעוד!" פקד ד"ר דב, שעמד מאחור. לא הייתי
יכולה לראות אותו, אך קולו היה מוכר לי היטב. לימיני ראיתי את
שירלי. היא הבחינה בי והשפילה את מבטה. ניסיתי לדבר אליה,
בתקווה נואשת שאולי אצליח בכל זאת להימלט "את יודעת שזה לא
בסדר שירלי, את יודעת שכל זה מעוות. אני הייתי פה, דיברתי עם
החולים, חוויתי את הצד שלהם. ואני יכולה לומר לך רק דבר
אחד-אין דבר יותר רחוק מהם מאשר השיגעון. אנחנו המשוגעים,
שכופתים אותם לפה, מדכאים אותם, כולאים את השדים שלנו בתוכם.
אפשר שזה יהיה אחרת, אפשר לפרוץ את הקירות האינסופיים
הללו..."
"שתקי!" היא היסתה אותי "כפתו אותה, זאת ממשיכה לעשות צרות.
אני רוצה המשך מעקב צמוד אחריה" פקדה, ואז שני שומרים התקרבו
אלי, כבלו את ידי באזיקים וליוו אותי לאורך כל ההליכה.
הכניסו אותי ל"חדר ההרפיה" וסגרו אחריהם את הדלת. היה זה חדר
רחב ידיים שהכיל שורות שורות של מיטות. קירותיו ותקרתו היו
הדבר המוזר ביותר שראיתי מימי-הם היו צבועים בגווני סגול, כתום
וורוד, מתפתלים בפיתוחים ועיטורים משונים. המוזר מכל היה שאותם
פיתוחים ועיטורים יצרו דמויות-כאן ראיתי פיל, שם ילדה עם כדור,
פה דרקון. באוויר היה ריח מתקתק שלא הכרתי ומצאתי את עצמי מדדה
בין שורות המיטות עד אשר מצאתי אחת פנויה ונשכבתי עליה. בקצה
החדר הייתה בימה עליה עמד אחד הרופאים, מסיכת גז לפניו, וחילק
הוראות. "דמיינו שאתם צפים בים גדול שנמשך אל מעבר לאופק" אמר
ברכות "המים לאט לאט מציפים את גופכם. המים הגואים חודרים אל
תוך פיכם, אל נקבוביות עורכם וממלאים את ראשכם, את ליבכם, את
נשמתכם". פיתוחי הקיר החלו פתאום לנוע לנגד עיני ולהתחלף בזה
אחר זה. הדרקון שהיה תלוי על התקרה אך לפני רגע, התקרב אלי
במהרה וביקש לבלוע אותי. לא היה לי לאן לברוח, גופי היה מרותק
למיטה. לועו סגרה על גופי. פתאום מצאתי את עצמי נופלת.

הנפילה נמשכה עוד ועוד, ולא נראה שהיה לה סוף אך גם לא התחלה.
אז ראיתי פני הורי מתאבכים באוויר ואני מושיטה להם את ידי אך
איני מצליחה לגעת. Purple haze מתנגן ורץ לי בראש. אני נופלת
על פני חזרה אל תוך החדר ונדמה לי שהגיטרות נדמו. מרימה את
ראשי לרגע ואז הן חוזרות ומנסרות את נשמתי. אלפי חיצים נורים
לעברי. כל אנשי המוסד, אנשי סגל ומשוגעים כאחד, ובראשם ד"ר דב,
עומדים מולי, עוטים שיריון קשקשים וקסדת פלדה, ממטירים עלי אש
וגופרית. אני נעמדת על רגלי בקושי, הרעש באוזני בלתי נסבל. אני
מתחילה לרוץ החוצה, כמה שיותר מהר. אני מוצאת את עצמי בין
הקירות ההולכים ומצטמצמים. הם לבנים ובוהקים ומסנוורים את
עיני. מתוך הבוהק הלבן אני מצליחה למצוא ערפל אדום ולסובב את
ידית הדלת. איני יודעת לאן אני רצה, אך עצם הריצה הוא החשוב
באמת. כשאני פוקחת את עיני, אני מוצאת שאכן אני רצה ושובל של
אנשים רודף אחרי "אמרתי לכם שצריך לכפות אותה! תפסו אותה!
מיד!" נשמע קול מוכר ברקע. כאשר מונחות על כתפי הידיים הכבדות
אני מאבדת שוב את הכרתי.

בפעם הבאה שהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוב באותו חדר מוכר ושקט.
הפעם לא הבעתי שום התנגדות. דפקתי, צרחתי, רקעתי, הלמתי
באגרופי בקיר עד שהאדימו כך וכך זמן עד שלבסוף קרסתי ביבבה
חרישית. אז נפתחה הדלת ושני שומרים גררו אותי החוצה. בהכרתי
המבולבלת ראיתי את עיניה המבועתות של בחורה צעירה, העורכת סיור
במקום.