-"הודו: עשרות הרוגים בשטפון, ישראלים תקועים"-
          מתוך כתבה אשר התפרסמה ב-ynet  ב-6.8.10:
"באמצע הלילה , החלו לרדת גשמי זעף באזור ההררי והצחיח
בדרך-כלל של העיר לה בחבל לדאק.
יש לציין, כי מדובר בחבל ארץ מדברי השוכן כ-3,500 מטרים מעל
פני הים ונדירים בו המשקעים.הרשויות  אמרו כי מדובר בגשמי
המונסון הקשים ביותר בעשורים האחרונים.ממשרד החוץ נמסר כי
קבוצה של כ-30 ישראלים תקועה בקמפינג באיזור פאנג שבין מנאלי
ללה, שהוכה גם הוא בשטפונות.הם חלק מקבוצה גדולה יותר של
תיירים אירופאים. לא נשקפת סכנה לחייהם, אך לא ניתן להגיע
למקום ברכב. הם נמצאים בקשר עם הקונסוליה בניו דלהי ועם חדר
המצב של משרד החוץ."

אני הייתי חלק מהקבוצה הזו וברצוני לשתף אתכם בסיפורי.

סיפורי מתחיל לפני כ-5 שנים.
נסעתי עם אבי לטיול בהודו.
החלטנו לשכור אופנוע ולטייל באחד האזורים היפים ביותר בהודו -
לאדאק.
לה שבלאדאק זוהי עיר טיבטית בגובה כ-3800 מטר, עם נופים עוצרי
נשימה.
הבעיה היחידה באיזור, הן הדרכים המסוכנות בדרך אליה ובתוכה.
הכבישים ממוקמים בתוך רכס הרי ההימלאיה ולכן חלק גדול מהם הרוס
לגמרי.
כמו כן, הדרכים ממוקמות לצד צוקים עצומים, אך המקום בהחלט שווה
את זה.

באחד הימים, נסענו לנוברה ואלי - עמק יפיפה באזור וכשהתקרבנו
לנקודה הכי גבוהה בעולם שאליה אפשר להגיע עם כלי רכב (כ-6000
מטר), התחילה סופת שלגים מטורפת.
נלחמנו עם האופנוע שלא סחב את הדרכים ההרוסות והמחליקות, עד
שבשלב מסוים איבדנו שליטה, האופנוע נפל על הכביש - על קצה הצוק
הבלתי נגמר.
היה לנו מזל גדול ואנו נפלנו לצד השני, ולא הושלכנו לעבר
הצוק.
החל מאותו רגע לאופנוע לא הסכמתי לעלות.
הלכנו ברגל עד שתפסנו טרמפ עם ג'יפ של הודים נחמדים.
השארנו את האופנוע שם ועד היום אנו מודים לאלוהים שיצאנו מזה
בשלום.

היום, אחריי הצבא, החלטתי לחזור להודו עם החבר שלי - אבירם.
זה לא היה בתכנון, עד שברגע האחרון החלטתי שאני כן רוצה לחזור
לשם ולעשות חוויה מתקנת....
אבל לא ידעתי למה אני עומדת להיכנס.
נסענו בשיא העונה, בשיאם של החודשיים היחידים בשנה בהן הדרך
ללה פתוחה.
אבל הטבע תמיד יכול להפתיע...

היה לנו ברור שהדרך יכולה להסגר בעקבות מפולות או גשמים אבל
נאמר לנו שבתקופה הזו, במקרה הכי גרוע, נחזור אחורה או שנחכה
כמה שעות בדרך.
אז לקחנו את הצ'אנס והזמנו מיניבוס לאחד המקומות היפים בעולם,
באחת הדרכים הכי עוצרות נשימה - בצורה חיובית ושלילית : דרך
מדהימה שקשה לעיניים להאמין שהיא אמיתית אך בו זמנית מפחידה
ומהווה מתכון לדפיקות לב מואצות.

לאורך כל הדרך נסענו בתוך העננים, ראינו הרים מושלגים , נסענו
בתוך מפלים ונהרות, בתוך בוץ שכמעט גרם לנו להתהפך, בעליות של
עפר ואבנים בהן נאלצנו לצאת ולדחוף את האוטו ובעוד מצבים לא
שגרתיים.

אבל ניסינו להיות רגועים, ההודים עושים את הדרכים האלו כל הזמן
ואיכשהו הם מסתדרים שם.
הנסיעה הייתה אמורה להימשך יומיים, כ-20 שעות.
בלילה הראשון, הגענו לאזור אשר היה חסום בעקבות מפל גדול אשר
זרם באמצע הכביש.
אז חזרנו שעה אחורה וישנו במסעדה טיבטית שהיו בה מיטות וזה היה
ממש חוויה. למחרת קמנו בחמש בבוקר והמשכנו בדרכינו.הגענו לאזור
שהיה חסום בלילה, והסתבר שעדיין כך המצב. חיכינו כ-8 שעות ורק
לאחר מכן יכולנו לראות את המשך הדרך המדהימה.
מכיוון שהחשיך ומזג האוויר היה סוער, הנהג הודיע לנו שהנסיעה
תתארך ביום נוסף. עצרנו באמצע הדרך וישנו באוהלים - מצפים ליום
הבא, היום השלישי והאחרון בנסיעה .

המשכנו בדרך, עד שהגענו לנקודה בה ראינו פקק ענק של כמות
מטורפת של מיניבוסים.
הנהג  הלך לבדוק את השטח, ולאחר שגם אנחנו ראינו מה היה שם,
הבנו שבימים הקרובים שום רכב לא יצליח לעבור שם.
היו מפולות מטורפות של סלעים ובוץ שחסמו את הדרך ויצרו הרים
וגבעות של סלעים אשר חסמו את הכביש  בצורה מוחלטת בכמה נקודות
שונות של הכביש.

הנהג הותיר לנו 2 ברירות - להישאר איתו שם יומיים בלי אוכל
ושתייה כי הדרך חסומה משני הכיוונים ואז לחזור אחורה, או ללכת
כ-13 ק"מ ולהגיע לעיירה ממנה נוכל לקחת אוטובוס ללה.
היו שם המון תיירים שקיבלו ההצעה  והמון אנשים התחילו ללכת, אז
החלטנו ללכת על זה,מקסימום יהיה קשה אבל העיקר שסופסוף נגיע
ליעד.
אם רק היינו יודעים לאיזו דרך אנחנו עומדים להיכנס...

התחלנו ללכת עם התרמילים הענקיים והכבדים על הגב, מקללים את
הרגע בו ארזנו יותר מציוד מינימאלי.
בגובה של כ-4600, קשה לנשום, אין חמצן ,הגב נשבר מהתיק: 13 ק"מ
נראה כמו טיול מסביב לעולם, טיול הישרדות מלא במכשולים והפתעות
בלתי נגמרות.
הלכנו בתוך הרי הסלעים הלא יציבים שמתחתינו צוקים עצומים. הראש
מסתובב בגלל חוסר החמצן, הסחרחורות משתלטות עלייך, התיק מושך
אותך אחורה ואתה- בסוף העולם , בידיעה שאם יקרה לך משהו - לא
יהיה אדם שידע.
המזג אויר היה מאוד הפכפך - חלק מהזמן היה חום מטורף (ולאור
העובדה שלא אכלנו ולא שתינו דבר באותו יום הרגשנו ממש במדבר
מייבש), ושעה אח"כ התחיל גשם בלתי נגמר שגרם לדרך ההרוסה להיות
עוד יותר בוצית וקשה להליכה.

החלק המפחיד ביותר בדרך הבלתי נגמרת הזו, היה נהר סוער ורחב,
אותו היינו חייבים לחצות ברגל.
כולם הורידו את הנעליים כדי שלא יירטבו ושנוכל להמשיך בדרך.
ברגע שראיתי את הנהר, פשוט קפאתי במקום.
אני לא יודעת איך אבירם עשה זאת , אבל כשהוא ראה את מבט עיניי
ברגע שראיתי את הנהר הזה והבנתי שאני צריכה להיכנס לתוכו, הוא
פשוט לקח את שני התרמילים על הגב ועבר את המפל כמו גדול.
אני נשארתי שם, מסתכלת באימה על הזרימה הסוחפת , לא מבינה איך
אעשה את זה אך בו זמנית מודעת לכך שאין לי ברירה.
עברתי את הנהר, יחפה, שוקעת  במים שמגיעים עד מעל הברכיים,
דורכת על אבנים שבנוסף לסחף המטורף כמעט הפילו אותי ולקחו אותי
למקומות מהם לא הייתי חוזרת .
המים היו קפואים ברמות שאי אפשר לתאר. הרגשתי שאני מקבלת
כוויות קור ומאבדת תחושה מוחלטת ברגליים- אבל חייבים להמשיך
בדרך.

כבר התחלנו להתייאש ובדרך פשוט התחלנו לרוקן את התיקים ולהשאיר
חפצים בדרך כי הם ממש הקשו עלינו.
היה לי מאוד קשה פיזית ונפשית, אבל בכל פעם שרציתי לעצור אמרתי
לעצמי שאם אחכה אאבד את שאר  הקבוצה, יתחיל להחשיך ואז אני
בכלל לא רוצה לדעת מה יהיה.
אבל ברגעים כאלה , כשאתה מבין שהכוח לשרוד בידיים שלך, אתה
מגלה כוחות שלא היית מאמין שקיימים בתוכך.

המשכנו ללכת בתוך ההרים הגבוהים, בתוך גשרים הרוסים ובבוץ
טובעני  עד שהגענו למקום בו ראינו המון תיירים מחכים.
לאחר כ-7 שעות הליכה, תודה לאל, ראינו איש צבא שאמר שיש בסיס
באזור ושהם שולחים לנו משאית שתיקח אותנו עד לעיירה הקרובה.
אבל שכחנו שאנחנו בהודו, אז חיכינו וחיכינו ונשארנו לשבת
ולחכות.
החלטנו להמשיך בדרך, כי אין לנו זמן לבזבז ואנו לא רוצים
להיכנס לחשיכה.
הגשם התחזק, שקענו בבוץ, לא הפסקנו להחליק וכבר היינו בייאוש
מוחלט...
בערך כחצי שעה לפניי העיירה פאנג הישועה באמת הגיעה, ומשאית
פתוחה אספה את כולנו. שיבורך מי שהודיע להם שאנחנו שם.
עדיין לא ברור לי למה, אבל הנהג קרא לי באופן אישי להיכנס
למושב הקדמי ולא בחלק הפתוח עם כולם, אז ישבתי שם עם עוד 4
הודיות, נושמת לרווחה.

הגענו לפאנג אחרי הדרך המטורפת והחוויה המחשלת שהוציאה מאיתנו
את כוחות ההישרדות העצומים.
לא ידענו אם אחרי דרך כזו עדיף להישאר שם לעוד לילה או
להמשיך... נסיעה עכשיו תהיה קשה אבל מצד שני בפאנג - עיירה
בגובה 4600 - קור מטורף ומחסור בחמצן, היו רק אוהלים ובסיס
צבאי ואחרי הדרך הזו היינו ממש צריכים להגיע למקלחת טובה ומיטה
נורמאלית.

אז ניסינו למצוא דרך להגיע ללה, אבל זה  נראה  בלתי אפשרי בשעה
בה הגענו.
אחד הישראלים קרא לנו ואמר שבבסיס יש להם אוטובוסים צבאיים
שעומדים בחנייה ושאולי נצליח לשכנע את הצבא להוציא לנו אוטובוס
אחד.
הם אמרו שהשירות היחיד אותו הם יכולים לתת לנו, הם שירותים
רפואיים אז הלכנו למרפאה בניסיון ללחוץ עליהם ולהראות להם
שהמון אנשים לא מרגישים טוב וחייבים להגיע למקום יותר נמוך בו
הם יוכלו להתאושש מהחוויה.
אך הדבר לא עזר, בינתיים כולם קיבלו חמצן ותרופות ואני כבר
התייאשתי.
החלטתי  לישון את הלילה בדאבות- אוהלים גדולים הממוקמים באזור,
ובבוקר כבר לחפש פתרון.
כל הבגדים שלנו היו רטובים אבל הסתדרנו עם מה שיש.

בלילה , אחד הישראלים עבר בכל האוהלים והודיע לנו שהוא דיבר עם
שגרירות ישראל ובעקבות זה,  הצבא ההודי הבטיח לדאוג לנו לכול
עד מחר - לשינה, לאוכל ולאוטובוס בבוקר.
אז עברנו לבסיס, והמטרה העיקרית הייתה לעלות על אוטובוס כמה
שיותר מוקדם.
ישנו במיטות קומותיים מתנדנדות, בשקי שינה צבאיים ואכלנו אוכל
הודי צבאי , אבל לפחות היה לנו איפה לישון.
חיכינו לקום בבוקר וסופסוף להגיע ללה, סופסוף.
אך מסתבר שחיכו לנו עוד הפתעות.

בהתחלה חשבנו שאלה שמועות והיה לנו קשה להאמין, אך לאחר שקצין
הצבא הראה לנו במו עינינו את החדשות העולמיות, תפסנו את הראש
ולא ידענו אם לקרוא לזה מזל או חוסר מזל.
דווקא עכשיו, שאנו בדרך ללה, עברנו דרך כל כך מפחידה ומטורפת
וכל כך חיכינו להגיע, דווקא עכשיו קרה דבר שלא היה שם שנים
רבות.
בלילה ירדו בלה - מקום שאמור להיות ללא גשם, גשמים רבים. ירדו
על העיר שיטפונות ברמות של אסון טבע. המון הרוגים ונעדרים
וכמובן שהדרך לשם הרוסה גם היא והמון עיירות פשוט נשטפו בדרך
ונהרסו לגמרי.

לא ידענו איך נצא משם, הבנו שאנו נמצאים במקום נידח ושתי
הדרכים היחידות לצאת ממנו הרוסות וקשה לדעת באיזו דרך פחות
מסוכן לנסוע ומתי זה בכלל יהיה אפשרי.

בנוסף לכל, לא הייתה שם קליטה והיה רק טלפון לוויני שאפשר
לחייג בו בתוך הודו בלבד. רצינו להודיע למשפחות שהכול בסדר אבל
לא הייתה לנו אפשרות כזו. אז אני ועוד ישראלי אחד עשינו את
הדבר היחידי שיכלנו לעשות - ארגנו רשימה שהועברה לשגרירות אשר
יצרה עמם קשר וניסתה להרגיע אותם, ככל שאפשר.

כבר עברנו למגורי הקצינים, מה שגרם לנו להבין שלא נצא משם
בימים הקרובים.
העברנו את הזמן, בחלקו היינו מיואשים וכעוסים על המצב ובחלקו
הודינו לאלוהים על כך שנתקענו ולא הגענו ללה בזמן השיטפונות.
היה לנו מזל גדול להיות חלק מקבוצה גדולה של תיירים, ולדעת
שהצבא דואג לנו ואנו במקום יחסית בטוח - אם השיטפונות לא יגיעו
גם לשם.

בישלנו בשבת, וכשלא יכולנו לבשל ירדנו לדאבות, מרחק של כ-5
דקות בהן כמעט התעלפנו בכל פעם מחדש בגלל הגובה.
לאט לאט התחלנו להתרגל וכבר ממש הרגשנו חלק מהבסיס.
באחד מהערבים, ארגנו ערב שירה וזה היה אחד הערבים המדהימים
בחיי.
היינו המון תיירים עם המון חיוכים בחדר אחד, כולם נמצאים באותה
סירה ולא יודעים מתי היא עומדת להפליג.
שרנו בקולי קולות, לצליל ניגון הגיטרות והמפוחיות והיו אנרגיות
מטורפות.

לאחר שבוע של נסיעות ושהייה בבסיס הצבאי ההודי, עם אוכל בסיסי
וללא מקלחת, בקור מטורף ובלי חמצן, לא הפסקנו לדמיין את הרגע
בו יודיעו לנו שיש מוצא, שאנו לא תקועים במקום אחד מבלי לדעת
מה קורה מסביב ושסופסוף מוציאים אותנו משם, לא משנה לאיפה.
כשהרגע הזה הגיע, אי אפשר לתאר את ההתרגשות העצומה שחשתי, אך
כמובן שגם פחדתי . ללה עדיין היה מסוכן מדי להגיע, אז חזרנו
בדרך המטורפת ממנה באנו.

נסענו באוטובוס הכי צפוף בעולם, ובכל קפיצה או סיבוב עפנו
לשמיים.
הדרך הייתה ממש מפחידה, היא השתפרה מעט אבל עדיין הייתה הרוסה
ופעמים רבות ממש הרגשנו שאנחנו מתהפכים ונופלים לצוק בעיקר
לאור העובדה שבאוטובוס הרבה יותר מרגישים את הנסיעה. כמו כן,
בחלק גדול מהדרך היה ערפל כל כך כבד שהנהג לא ראה דבר. זה נראה
כאילו הוא נוסע לתוך הלא נודע...

לאורך כל הדרך, עברנו בבסיסיים צבאיים, ואפילו היינו צריכים
להסתדר בשלשות באחד מהם.
באחד מהבסיסים, המפקד נכנס  בהיסטריה לחדר ושאל אם נמצאת בבסיס
מישהי בשמי.
הוא אמר שמישהו בדלהי שאל אם אני שם והוא יודיע שאני בסדר.
לאחר מכן, נודע לי שהוריי יצרו קשר דרך לקוח של אבא שלי, עם
נסיך סיקי מיליארדר שמכיר מפקדים מאוד בכירים בצבא והוא ביקש
לשאול לשלומי. הם גם הוציאו ויזות להודו והם ובן דודי שקלו
לבוא לחפש אותי.

לאחר יומיים נוספים של נסיעה, בליווי קצינים אשר תצפתו  על
השטח, לא ייאמן כמה ההתרגשות הייתה עצומה. כל כך התרגשנו לדבר
עם המשפחה ולעשות כל כך הרבה דברים בסיסים שפתאום נראו לנו
כמתנה מאלוהים. חיכינו לישון במיטה נורמאלית,להתקלח, לעשות
כביסה...
התמקמנו במנאלי, אכלנו את ארוחת חיינו והלכנו לישון בהרגשה כל
כך טובה.

המחשבה האחרונה שעברה במוחי לפני ששקעתי לשינה עמוקה, היא כמה
טוב לחיות וכמה צריך להעריך את החיים לא משנה איפה אתה נמצא.
היה לנו מזל גדול, עברנו חוויה מהסרטים.
חוויה שנראית כסיפור שקורה אך ורק לאחרים ולעולם לא יגיע
אלייך.

כשחזרתי, חברה של אמי שאלה אותה האם אני לוקחת את מה שקרה
כטראומה או כחוויה.
אז חוויה מתקנת לא הייתה לי, אבל חוויה מעצימה כן.
אני מרגישה מחושלת וחזקה ויודעת שאם עברתי את הדרך הזו והשבוע
הזה, אני מסוגלת להרבה יותר ממה שהאמנתי לפני הטיול.
למרות כל הקושי ולמרות שלא הגענו ללה , עברנו דברים שלא הרבה
אנשים זוכים לעבור.
למדתי מזה המון- על עצמי, על העולם, על החיים ואני לא מצטערת
על כך שהיתי שם.

להפך, כשעוברים חוויות כאלה בשלום, הן החוויות של החיים...