צלצול צווחני מפר את הדממה שבחדר. אני יושב על כיסא, מול
המחשב, כותב תגובה לדואר אלקטרוני ששלח איזה סטודנט נודניק
בקשר למטלה האחרונה. צלצול מוכר, רינגטון מוכר. הרינגטון שלה.
היא. החברה שלי. לפעמים אין לי כוח לשיחות טלפון, לפעמים אין
לי כוח לענות -  לפעמים אני נותן לשיחה להגיע למשיבון, מסנן.
לא איתה. אני תמיד עונה לשיחות ממנה.

הטלפון העתיק שלי רוטט וצווח, ואני תופס אותו ביד האחת ובזינוק
חד מעיף את עצמי אל המיטה שלי. נשכב לאחור, מניח ראש על השמיכה
שמעוכה על הקיר, מצמיד את הטלפון לאוזן ולוחץ על כפתור
ה-Send.

"הלו?"
"היי גזר - מה קורה?"

אני מאוהב בה בצורה כה טוטאלית ומוחלטת, עד שהקול שלה מעביר בי
רעד קטן, בבסיס עמוד השדרה.

"היי! הכול בסדר. סתם, עונה לאיזה מייל של בחור מהמחלקה. לא
משהו חשוב. מה שלומך? את לומדת למבחן?"
"הכול בסדר. טוב, בערך. אני בדירה של סתיו. די סילקו אותי
מהדירה שלי."
"מה? מה קרה? מה זאת אומרת, סילקו אותך?"
"זה סיפור ארוך. אבל בגדול, רינת יושבת בסלון שלי עם חבר שלה
כבר כמה שעות. והם לא הולכים משם, ולא נותנים לי ללמוד. אז
בסוף כבר לא יכולתי לשבת יותר בחדר, והלכתי לסתיו."
"רגע, היית סגורה בחדר כמה שעות?"
"כן, לא שמעת מה אמרתי? הם יושבים בסלון, ואני לא יכולה לשבת
שם."
"למה הם לא יושבים בחדר?"
"לא יודעת, אני הייתי יושבת בחדר. זה נראה לי הגיוני. די, רינת
משגעת אותי, אני לא יכולה איתה."
"ניסית לבקש ממנה לשבת בחדר?"
"השתגעת?! אני לא יכולה לדבר איתה כשהיא שם. הם עושים איזושהי
שיחה רצינית, סטייל יחסינו-לאן."

היא קצת מרימה את הקול, כשהיא אומרת את זה.

"טוב, לא אמרת לי את זה. וואו, אוקי. מה קורה איתם?"
"נו, שיחה של כמה שעות בסלון. מה נראה לך? ומה זה משנה, כרגע,
מה קורה איתם?"
"סתם, זו רינת."
"כבר דיברתי איתה על דברים כאלה בעבר, ואמרתי לה שאני חייבת
ללמוד ושלא תתפוס את הסלון ככה. היא תמיד עושה את זה, עם כל
מיני אנשים מהפקולטה שלה."
"לא מבין. למה שלא תקראי לה שנייה לצד ותשאלי אותה אם היא
יכולה לעבור למקום אחר, לקצת?"
"אני לא יכולה לעשות את זה!"
"אוקי, אז. את אצל סתיו. את יכולה ללמוד שם, לא?"
"זה לא נוח!!", היא אומרת בחוסר סבלנות, "זה לא כמו בבית. אני
לא יכולה להתרכז בלימודים כמו בבית. אני צריכה להיות בבית."
"אבל את לא יכולה לדבר עם רינת."
"אמרתי לך שלא!!"
"ומה לגבי לשבת בחדר, את לא יכולה יותר?"
"ישבתי כבר שעות בחדר, אמרתי לך!! זו הסיבה שהלכתי לסתיו. אני
לא יכולה ללמוד שם."
"ומה לגבי הספרייה?"
"הספרייה לא פתוחה בסופי שבוע!"
"טוב, אני לא יודע. אני לא סטודנט בטכניון, זוכרת.?"
"אתה צריך לדעת את זה מהספרייה שלכם!", היא אומרת בחוסר
סבלנות.

אוקי, לא להיגרר לריב, אני חושב לעצמי. מספיק עם הריבים הללו,
שמופיעים בכל מקום בתקופה האחרונה. אני אנווט את השיחה
בעדינות, בקלילות, אשים לב, אנסה להיות שם עבורה. אני נושם
עמוק, ועונה.

"לא ממש הלכתי לספרייה אצלנו בסופי שבוע. אבל לא חשוב. אז מה
עושים? את לא יכולה להיות בבית, לא אצל סתיו, לא לדבר עם רינת.
מה אפשר לעשות?"
"אי אפשר לעשות כלום. זה מעצבן. אני לא יכולה ללמוד, ואני לא
אצליח במבחן הזה."
"נו, אבל אם יש משהו כזה חשוב, כמו המבחן הזה, אולי בכל זאת
תנסי לדבר עם רינת? היא בכל זאת יושבת בסלון כבר כמה שעות."
"אמרתי לך שלא, חוץ מזה שכבר דיברתי איתה בעבר על זה שחשוב לי
ללמוד בסלון, ושלא תשתלט בתקופות המבחנים על השטחים המשותפים,
כמו שהיא עושה עם החברים שלה ללימודים כל הזמן. והיא לא
מקשיבה!! היא מחרפנת אותי, זה, והרעש שהיא עושה בסקס, והיא לא
שוטפת כלים, וכשהיא כבר שוטפת, היא משאירה את הג'ורה. אוף,
נמאס לי ממנה!! אני רוצה כבר לעבור דירה!!"
"אוי, גזר. אני ממש מצטער. אבל תקשיבי, מבטיח לך שהכול יסתדר.
בואי נחשוב ביחד. מה אפשר לעשות.? איך נפתור את הבעיה כרגע?"
"אמרתי לך שאי אפשר לעשות כלום!! אתה לא מקשיב?"
"לא הגיוני שאת תיכשלי במבחן בגלל העניין הזה. חייב להיות משהו
שאפשר לעשות. אולי ללכת לישון וללמוד יותר מאוחר? או משהו.?"
"די, אתה לא מקשיב לי. לא התקשרתי אלייך בשביל לקבל עצות."
"אני מנסה לעזור לך. לפתור את העניין. שלא תהיי מבואסת ובמצב
הזה."
"אני לא צריכה שתעזור לי! התקשרתי אלייך קצת מבואסת, ועכשיו
אני הרבה יותר מבואסת. בסך הכול רציתי שתנחם אותי קצת!!!"
"אוקי, אבל זה מה שאני מנסה לעשות."
"אתה ממש לא מצליח בזה."

אוי, השיחה הזו לא הולכת בכיוון חיובי. מה קורה פה? איך אני
יוצא מזה?

"אני לא יודע מה עוד לעשות. אני מנסה. את יודעת עד כמה אני
אוהב אותך, נכון? אני רק רוצה שיהיה לך טוב. את רוצה שאני אבוא
לחיפה?"
"לא, מה קשור?? אני לא צריכה שתבוא לפה. אני צריכה ללמוד."
"אבל אמרת שגם ככה את לא לומדת, ואת מבואסת, אז אולי אני אבוא
לקצת."
"אני צריכה ללמוד, אתה יודע. אני לא מבינה למה אתה לא מצליח
לנחם אותי. אתה חבר שלי, אתה אמור להיות מסוגל לנחם אותי."
"טוב, חמודה, די. מבטיח לך שיהיה בסדר. את תסתדרי עם זה
איכשהו, תמצאי את הדרך, ויהיה טוב. בסופשבוע כשתבואי - אני
מבטיח לפנק אותך. נלך להופעה מגניבה שקראתי עליה. שילוב מוזר
של פיוטים יהודיים ומוזיקה צוענית"
"אתה לא מבין שזה מאוחר מדי? עכשיו זה כבר לא יעזור."
"מה זה משנה אם אני אומר את זה עכשיו, או אם הייתי אומר את זה
קודם.? זה אותו הדבר. אני מצטער, בכל אופן. אבל אני מבטיח לך
שיהיה לנו כיף."
"די. אין לי כוח לזה."
"גזר. די. את יודעת שאני כאן רק בשבילך."
"אני לא מבינה איך זה יכול להיות שאתה לא מצליח לנחם אותי. פעם
ידעת לנחם אותי. פעם כשהייתי מרגישה רע, היית הבן אדם הראשון
שהייתי מתקשרת אליו. והייתי שוכחת את הכול. "
"אבל די, שום דבר לא השתנה. אני עושה את אותם הדברים כמו
פעם."
"אז למה אתה לא מצליח לנחם אותי?!"

הקול שלה רועד, ואני חושב שהיא לקראת בכי. אני לא יודע מה
לעשות.

"אז מה את רוצה שאני אעשה? מה? אני לא יודע. אני אובד עצות.
אני מנסה לעזור לך, לפתור את הבעיה, להיות שם בשבילך, לפנק
אותך. מה עוד?"
"תגרום לי לשכוח את זה. תסיח את דעתי. תדבר איתי על משהו
אחר."
"אוקי. פשוט זו לא הדרך שאני מתמודד עם דברים. זה קצת מוזר לי.
אני מתמודד עם דברים ראש אל ראש, את יודעת. לא מנסה לשכוח
אותם. אבל בסדר, אני אנסה."
"אנחנו לא אותו הדבר. ואני לא רוצה לחשוב על הבעיות שלי כל
הזמן."
"בסדר. בסדר. לא אמרתי שזה לא בסדר או משהו. זה בסדר גמור
שאנחנו שונים."
"אתה אומר את זה כאילו זה לא בסדר שאני לא רוצה להתעסק ברע הזה
כל הזמן."
"לא, זה לא מה שהתכוונתי. רק הסברתי לך למה זה לא משהו שאני
עושה אוטומטית."
"טוב די!! אני לא רוצה להתעסק בזה יותר. לא מבינה איך יכול
להיות שאני מתקשרת אלייך בשביל להרגיש יותר טוב, ואתה פשוט
מצליח לגרום לי להרגיש יותר רע. אתה לא מצליח להגיע אליי."
"אבל שום דבר לא השתנה. אני אותו אני, עדיין עושה את אותם
הדברים. עדיין אוהב אותך, עדיין משקיע בך. את יודעת את זה."
"אז למה זה ככה?"
"אני לא יודע. אבל אני מרגיש שאת לא נותנת לי שום צ'אנס. אני
ממש מנסה."
"אולי אתה כבר לא מסוגל לנחם אותי. אולי אתה לא יכול יותר."
"אבל עשיתי את זה בעבר. את אמרת. זה לא שאני לא מסוגל. ואני
רוצה."
"אז אני לא יודעת."
"די, נו, די! אני לא מבין. זה לא הגיוני. את כועסת עליי על זה
שאני לא עומד בסטנדרטים שלך, של ניחומים? אני מנסה, אבל אני לא
מצליח להגיע אלייך. אני לא עושה שום דבר רע. אני רק שם בשבילך.
למה את כועסת עליי כל כך? למה את שופטת אותי ככה?"
"זה מה שאני צריכה מחבר שלי. אני צריכה שהוא יהיה מסוגל לנחם
אותי. זה אחד הדברים הכי חשובים לי. אני לא יכולה להתעלם מזה.
וזה מעציב אותי."
"בסדר, אבל תביני שהכוונה שם. אני עושה הכול. אולי אני לא
מצליח, אבל את לא צריכה לכעוס עליי. תנסי לכוון אותי, במקום
לצעוק עליי. תגרמי לי להבין."
"טוב, די, רציתי להרגיש טוב ועכשיו אני בכלל מרגישה חרא. אני
חושבת שכדאי שנסיים את השיחה."
"די, זה לא פייר. אל תשאירי אותי ככה. בואי נסגור את זה."
"לא, אני לא רוצה. אני אתקשר לשריי, אולי היא תנחם אותי."
"טוב. אבל אני לא חושב שזה נסגר בזה. אני רוצה להמשיך לדבר על
זה, מתישהו. בינתיים, שיהיה לך בהצלחה, ואם את צריכה משהו,
דברי איתי."
"אהה, טוב."
"ואני חושב שאת צריכה לדבר עם רינת. לא הגיוני המצב הזה."
"טוב, די. אני אלך מסתיו, אולי לדירה של מישהו אחר. יאללה,
נדבר יותר מאוחר. ביי."
"ביי גזר."

השיחה מתנתקת. אני מרגיש חרא. אני לא מבין מה קורה לנו, לאיפה
אנחנו הולכים. יכול להיות שבאמת איבדתי את האמפתיה שלי? יכול
להיות שאני כבר לא מסוגל לדבר איתה כמו פעם? השתניתי? אני לא
יודע. אולי. אולי. משהו קרה לי? מה? איך לא שמתי לב?

בחששות כבדים, אני קם מהמיטה וחוזר לכיסא שמול המחשב.



-- 13/09/2010, during the flight to Amsterdam