לסבא שלי הייתה צלקת במצח, ממלחמת השחרור.
כשהיה מחייך אלי את חיוכו הצרוד, הרחב,
היו כל הקמטים מופיעים:
קמט קצר, אנכי, בין הגבות - סבא אמר שהוא הופיע כשעמוס נפטר;
ושני חריצים עמוקים בלחיים מאז שיעל נהרגה;
ומתחת לעיניים, שקיות כבדות, אדמדמות,
מאז גיא.

לסבא שלי היו עוד כמה קמטים, שלא הכרתי באופן אישי:
אפרי, רבקה'לה, אבא ואמא
וכל בנות טורקה, העיירה היפה בפולניה
שכבר אין בה יותר יהודים.

ואז אני מביט בראי ומחפש:

לא, אין קמטים של ממש, תודה לאל.
אבל אפשר לראות בבירור, שהעור
קצת דהוי, קצת בלוי.
כמו נשחק מהרבה כאבים קטנים.