[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרן איי
/
טריכטילמן - פרולוג

אתם מכירים את ההרגשה הזו שאתם כל כך כועסים, עצבניים, עצובים,
שונאים, שבא לכם בפשטות לתלוש את הדלת של הארון שמולכם בלילה?
לא. השעה חצות, מחר אני עובדת, ואני לא מנסה לישון כרגע, אני
מנסה להירגע. כל חיי אני מנסה להירגע מאמא אחת, שבכנות, אני לא
יודעת אם אני בכלל אוהבת אותה. בינינו, לא נעים לי להודות, אני
שונאת אותה. נראה לכם שאפשר גם לאהוב מישהו שאתם שונאים
ומתעבים כל כך? שבתור ילדה, עוד לא בת שמונה, אתם לוקחים סכין
שהוצאתם מהמטבח כבר עם רדת הערב, ובלילה שרק אור מנורת לילה
דולק בחדר, ואתם ישנים יחד איתה במיטה, אתם קמים, ותוהים עם
עצמכם, אם אתם אוהבים את האמא הזו שלכם, שישנה לצידכם מידי
לילה ולילה. עבר עלייה יום קשה בעבודה, חזרה רק בשמונה בערב
הביתה. זאת לאחר שאספה אותי מהמתעללת הסדרתית, גיסתה הדפוקה
בשכל, שבכל רגע של שעמום מצאה דרך להכות בי ובבן שלה. לרוב
להכות בי נפשית ובבנה פיזית. רחמים על האמא הזו שלכם שהגיעה רק
בשעה כזו מאוחרת הביתה. באישון לילה אתם לוקחים את הסכין,
ונעמדים מולה, כשהיא שוכבת במיטה, ישנה. אם אני זוכרת נכון,
גופה היה מסובב לצד ימין, כשהיא בצד הימני של המיטה, כמה שיותר
רחוק מהאור שלי. אתם רוצים להרוג אותה על מה שהיא גורמת לכם
לעבור מידי יום. על זה שהיא לא יודעת, לא מודעת, לא בודקת, לא
מבינה, לא אכפת לה. אם היה לה אכפת היא היתה בודקת אצל מי היא
משאירה אותי מידי יום, ולמי היא משלמת כדי לטפל בי עד שהיא
תחזור. אתם שואלים את עצמכם אם אתם אוהבים אותה, את האמא הזו
שלכם. האמא שנשאה אתכם ברחמה תשעה חודשים ונלחמה עליכם במשפט
הגירושים מול בעלה לשעבר. היא האמא והאבא שלכם גם יחד, היא האח
והאחות. הדוד והבן דוד. היא בשבילכם הכול, ואתם בשבילה כלום,
עוד תוצר לוואי של החיים הארורים שלה. אתם מניפים את הסכין הכי
גבוה שאתם יכולים, בכל זאת אתם זאטוטים קטנים, עדיין עוד לא
בני שמונה. אתם נמוכים. ההתנסות שלכם עם סכינים היא מינימאלית.
בטח עם סכין גדול שכזה, חדש, מושחז היטב, מבריק, ניכרת בו
ההשתקפות של עיניכם, של השפתיים שלכם. אתם מפסיקים להתבונן בו.
אין יותר מידי זמן לכוון, כל רגע היא עלולה להתעורר. אני
מורידה את הסכין, ואז היא מסתובבת. כביכול לכיוון שלי, לכיוון
של האור שזורח מהפינה בחדר, מהמנורה על השידה השמאלית. אני
מייד מחביאה את סכין המטבח. היא שמה לב שאני לא לצידה. היא
מתעוררת ולא מבינה למה אני עומדת, מה אני מחביאה מאחורי גבי.
היא גם לא מבינה כלום אף פעם, אלא אם כן זה קשור לעבודה שלה,
לחשבונות, להתחשבנויות. אמרתי לה שהיה לי חלום רע, התעוררתי
וקמתי. הצלחתי בינתיים להסתיר את הסכין בין המזרון למיטה,
במקום שאליו מגיעות הרגליים, אספתי את גופי וטיפסתי למיטה
מהמקום בו עמדתי בחזרה לשכב לישון לצידה. כמו בכל לילה ולילה.
לא. אני לא אוהבת אותה החלטתי בתוכי. אבל גם לא התכוונתי להרוג
אותה באמת. רק רציתי לבדוק, אם בכלל אני אוהבת, את זו שבגללה
כל בוקר אני רוצה להפוך את הרצפה, להלביש בית אחר, במקום הבית
הזה שלי ושלה. בית שמח, צבעוני, מלא חיים. בית שבו אמא מקבלת
אותי בזרועות פתוחות בשעה סבירה. בית שיש לי בו אבא. אולי גם
אח ואחות. חיית מחמד כלשהי. לא ביקשתי חולצות חדשות, בובות, רק
משפחה. תומכת ואוהבת. כל היום מדמיינת חיים אחרים, חיים שמגיע
לילדים, חיים טובים, חיים שדואגים לי, שאוהבים אותי, שמחבקים
ולא מרפים. ובחיים האלה היא לא שם, אף פעם. לא מגיעה לה ילדה
כמוני.
עוד לא בת שמונה, ואפילו אולי עוד לא בת 7 (אני יודעת שזה קרה
בין הגילאים 6 ל-8), בלי להבין בכלל מה זו אהבה אמיתית, מה זו
שנאה, במצולות שלי, הנפש שלי שנאה אותה. שנאה את החיים האלה.
ביקשה למות, ואם אפשר אז יום אחד קודם. אתמול. לחזור אל המקום
ממנו היא הגיעה. לא להיות פה יותר. רציתי לכעוס, להשתולל.
להתרוקן מכל הגועל והרפש הזה שהיא נותנת לי לאכול. להקיא את
נשמתי רציתי, ולא ידעתי שזה מה שאני רוצה. בכלל לא הבנתי מה
קורה לי, הייתי בסך הכל ילדה. ילדה שאף אחד לא היה שם באמת
בשבילה, להכיל אותה.  אף אחד לא היה שם באמת לקבל אותי. להסתכל
עלי, לבחון אותי. להיות שם בשבילי. לאפשר לי לכעוס, כי זה
מותר. מותר לכעוס על אמא. על אבא. על החיים על המשפחה. לתת לי
חופש, ולהציב לי גבולות. לדאוג לכך שאעצים את כשרונותיי. אבא
מזמן נעלם הרחק במשפחה חדשה שהחל לבנות לעצמו, ואמא נעלמה הרחק
גם היא. נעלמה לתוך משפחה חדשה, שקוראים לה עבודה. אחרת היא לא
יכלה להשאיר אותי איתה ולכלכל את שתינו. אולי היא היתה בעצם
מצליחה גם וגם, ואולי לא. אבל מי אני בכלל?  אם לא ילדה
בהזמנה? אפילו הלידה הייתה קלה. סיפור שארך כולו רק שעתיים
והחלקתי החוצה בלי בעיה. חבל שאני כבר תיכף בת שמונה, יש
החזרים רק אחרי שנה.
טוב. אז אני מרשה לעצמי לנחש "ניחוש מושכל" שטרם מלאו לכם
שמונה אביבים,  לא הרגשתם רגשות כאלו עזים. לא הייתם עד כדי כך
מתוסכלים, ולא מסוגלים לבטא את התסכול הזה שבכם במילים, בבכי,
בצעקות. זה הרי לא נתפס על הדעת שילד בגיל כזה, ילד בהזמנה,
יכול להרשות לעצמו בכלל להרגיש ככה. אני בטח שלא הבנתי מה
מתחולל בתוכי. הייתי ילדה, השריפה פרצה ובערה בי ואף אחד מסביב
לא ראה שאני חיה בתוכה. כמי שיש לה תשע נשמות, ולו הייתה חיה
בעולם שונה משלה, לא היה לה כל צורך להיאבק על קיומה, התהלכתי
כל הזמן על גחלים לוהטים. צורבים כל וריד בגופי מכפות רגליים
עד ראש. מכלים כל תא בריא בגופי. העשן לא אפשר לי לנשום. חנק
את הכול, גם את הדמעות. עוד לא שמעו על ילדה בת שמונה שהתאבדה.
לפחות לא עד אותו יום. אולי דברים השתנו מאז.
הייתי כמעט בת שמונה. מבחוץ שמחה, ליצנית מאושרת, עם חיוך
מאולץ. מבפנים הייתי באבל מר על חיי. ישבתי שבעה. שבעה
אינסופית שכזו, עד שדחף פנימי בלתי נשלט בעליל הוביל אותי
לקחת את ידי לשיער, והפעם במקום ללטף את שיערי החלק כמשי ברוך,
פשוט לתלוש באגרסיביות קווצת שיער ממנו. לא הרגשתי כל כאב,
להיפך. הרגשתי הקלה. התלישה הייתה מכבה האש לשריפה שבי פרצה.
הייתי כל כך מסופקת, מלווה בתחושה עוצמתית של הנאה. כמו כדור
אש של אנרגיה. הרמתי שוב את ידי לשיער, ותלשתי עוד קווצת שיער.
אי אפשר לתאר את תחושת השחרור שהרגשתי. ככל שהמשכתי, הריגוש
והמתח לפני כל תלישה גברו, וכך גם הסיפוק והאושר העילאי הפנימי
שלאחריה. שיכרון חושים שאין ממנו שובע. רציתי עוד ועוד. לא
יכולתי לבקש משהו יותר טוב מהתחושת ההנאה העילאית הזו. הייתי
אומרת שאתם חייבים לנסות גם, אבל אני אשתוק. יש דברים שהשתיקה
יפה להם.  
האבל שלי הפסיק על פני השטח באופן כמעט מיידי. השבעה שהתארכה
לשבעה מרובת ימים התאדתה לאוויר בשניות. היה לי כל כך כיף. לא
הרגשתי את כדור הכעס שגר בתוכי והתעצם למימדי ענק, הפריע לי
להתהלך בעולם. הרגשתי משוחררת ומסופקת. עם הזמן התחלתי לתלוש
שיערה, שיערה, במקום קווצה אחר קווצה. הייתי מכורה לתחושת
האדרנלין של לפני כל תלישה, לסיפוק ולרוגע, שיותר טוב אפילו
מסקס שהגיע מייד אחריה. עם הזמן התלישה גדלה ונהייתה לישות,
שדון קטן שחי בתוכי. מתעורר גם בלי סיבה של אי וודאות, עצב,
כעס... רק בגלל שתלישה זה הדבר הכי כיף שיש. הכי מספק שיש. הכי
מרגיע שיש. דבר כל כך טוב שאין כמוהו. פנטזיה מציאותית. השדון
הקטן ניהל אותי ואני אפשרתי לו. אני איפשרתי לו גם לגדול.
לשדון הזה קראו טריכטילמן. הוא החליף מלבושים עם השנים, גדל
יחד איתי, וחשוב מכל היה לצידי בכל רגע, טוב או רע, ומה
שבינהם, חולף או מתמיד. עובר איתי ביחד כל מסע. הוא תמיד היה
שם, מבלי להניד  עפעף. הוא היה טירוף החושים שלי. הוא היה סם
ההרואין הפרטי שלי. רציתי ממנו עוד ועוד. ועוד. זה היה טירוף
שלא יכולתי בלעדיו. טירוף שהפך לחלק כל כך בסיסי ממני, ממש כמו
הנשימה שלי. הנשימה שלא היתה.



הייתי בקושי בת שמונה כשהטירוף (frenzy) האובססיבי הזה ואני רק
הכרנו. היום אני קרובה כבר לגיל 29, ואפשר להגיד בלי למצמץ
שאלו כבר נישואים קתולים. הטירוף הזה, טירוף תלישת השיער שלי,
לא נותן לי מנוחה לרגע. טריכטילמן מלווה אותי לכל חיי, וכל רגע
בחיי אני משתוקקת מצד אחד להיפטר ממנו, ומהצד השני של המטבע
לתלוש שערה ועוד שערה כל עוד נשימה באפי. לחוות את התענוג
המשחרר הזה שמגיע כאילו בהפתעה, לא מכוון. הטירוף הזה, סם
ההרואין הפרטי שלי, לא מאפשר לי לממש הפוטנציאל הטמון בי. אמנם
אני מסתובבת עם קרחות יער ענקיות בראשי, מנסה להסתירן בכל מיני
דרכים משונות והזיות, אבל למעשה כל מי שבסביבתי נמצא, בין עם
זה עמית לעבודה, המנקה בשירותים המשותפים של הבניין בו אני
עובדת, הגבר שנפשי חפצה בו, הסטודנטים איתם למדתי בתואר, חלק
מהמרצים, המראיינים של העבודה החדשה שאני מעוניינת בה, המוכר
בחנות, הקוסמטיקאית... כולם תוהים אם חלילה אני חולה במחלה
ממאירה ומנסים להבין מה לעזאזל קורה מתחת למטפחת, לסרט, פאה,
סיבים, ספרי שחור, איפור שחור, מה יש למוזרה הזו בראש, אני.
לכולם אני משקרת. כמובן שהמשפחה שלי כולם יודעים, וגם החברים
הקרובים והטובים שלי, ומן הסתם האקסים שלי. לצערי בארבע שנות
לימודיי, בגלל הקרחות, ובגלל חוסר הביטחון שלי, המצוקה שנבעה
מסביבת אי הוודאות, לא היה לי חבר רציני אחד. זאת על אף היכולת
שלי להפעיל את קסמיי על הסובבים אותי ולסובב אותם מתי וכפי
שאני רוצה כמו במטה קסם, ועל אף האישיות הייחודית שלי, חוכמת
החיים הפנימית וטוב ליבי, אף גבר לא התקרב אלי. אולי זו אני
בעצם שלא אפשרתי לאף אחד להתקרב, לראות את המסכה שאני מלבישה
על פניי מידי יום. גם אני התביישתי במבוכה מעצמי. שנתיים
ראשונות באוניברסיטה הייתי עם פאה. זו הייתה הפעם הראשונה
ששמתי פאה. הייתי אחרי מבצע הישרדותי של מכינת הטכניון, מצב
השיער שלי היה זוועה.


אני לא זוכרת בדיוק מתי ולמה בחרתי דווקא בטירוף הזה, אבל אני
זוכרת ויודעת בוודאות איפה הטירוף הזה התחיל. הייתי אי שם
בתחילת שנה ד', בבית ספר חדש, בכיתה חדשה, בעיר חדשה שאני
ואימי לא מזמן עברנו אליה, לאחר שנזרקנו מהדירה השכורה
שהתגוררה בה, שהייתה במרחק של חצי שעה נסיעה מהעיר החדשה-ישנה
שנחתנו בה. למעשה חזרנו לעיר בה אמא שלי גדלה עם משפחתה, בה
היא הכירה את אבא שלי. בה שניהם התחתנו, גרו, עד לגירושים. בכל
אופן, בכיתה, לעיני כולם, התחלתי למשוך קווצת שיער אחר קווצת
שיער, ולתלוש אותן. אף אחד, ביניהם גם אני, לא הבין מה פשר
הטירוף הזה. אף אחד גם לא הבין שזה טירוף. איך ילדה, עם שיער
חלק במרקם של משי שאף סיכה לא הייתה נתפסת עליו, וארוך עד
למעבר לישבן, מפזרת קווצות שיער שלה ליד המקום שהיא יושבת בו
בכיתה, בבית בכל מיני פינות, ובכל מקום שרק אפשר. מרוב שהוא
היה חלק, אמא שלי נאלצה לאסוף אותו בקוקו גבוה, מתוח, שנראה
כמו זנב סוס, או בצמה סינית קלועה מידי יום. להורים שלי יש
בכלל שיער מתולתל, לאיש לא הסתדר המוטציה הגנטית הזו שקיבלה
שיער כזה מושלם, מלא ויפה. אבל גורלו של השיער שלי כבר היה
ידוע מראש,  שאני יהרוס אותו כל כך עד שהוא לא ירצה לצמוח,
והשיער שיצמח יהיה כל כך יבש, פגום וחולה, ולכן אני משערת
שאלוהים פינק אותי בשבע שנות חיי בשיער שופע וחלק כזה שאינו
תלתלים שקשה לסדרם כפי שיש לזוג הורי.
בעגה המקצועית הטירוף הזה שאימצתי לעצמי נקרא טריכוטילומניה.
מניה זה שיגעון, טריכו זה שיער וטליה זוהי תלישה, כלומר שיגעון
תלישת השיער. ומכאן השם של השדון כפי שאתם בטח מנחשים. כשהייתי
בת עשרים ושלוש, במכינת הטכניון, עשיתי סמינריון של התופעה.
גיליתי שזוהי ההפרעה הקשה ביותר לטיפול בפסיכולוגיה
ובפסיכיאטריה, ואין אף פסיכולוג או פסיכיאטר שמתחייב למגר את
התופעה בשונה מהפרעות אחרות. גם אישפוז כפוי לא יעזור. אלא אם
כן התופעה "נתפסה" עם ראשיתה, כך הכי פשוט לטפל בה. מי יהיה
מוכן לוותר על ההתמכרות לדבר כל כך מענג שכזה??? לצערי אני
נאלצת להודות שהטירוף הזה הוא תענוג שאין תחילף לו. אני אהיה
אופטימית ואוסיף שאין לו תחליף, בינתיים.
לא מזמן התגלה קשר גנטי, מוטציה בגן Hoxb8. והשנה, 2010, נערך
ניסוי בעכברי מעבדה שתלשו שיער. השתילו בהם מוח עצם, והבעיה
הפסיקה מעצמה. מחריד לטעמי שזה העניין. בת דודה שלי אמרה שאם
מדובר בפגם גנטי מולד, זה מסביר למה כל כך קשה לי להיפטר
מהטירוף הזה. בינתיים המחקר הנ"ל עדיין בחיתוליו, והשתלת מוח
עצם, זה לא פתרון אידיאלי, ואף מסוכן ביותר. מה שכן זה גם
מסביר את הזיכרון של בת דודה שלי שהבחינה בי כבר מהיותי בת
שנתיים שלוש משחקת בשיערי. זה היה חריג לטעמה לילדה בגיל שלי
לשחק ככה בשיער, והזיכרון נחרט בה בשל כך. לפחות אם מדובר בפגם
גנטי, אולי אני לא ההזויה המוזרה, המשוגעת. הרי זה כמו סרטן,
פגם גנטי. כמובן שלולא היה טריגר כל כך אימתני, אולי לא הייתי
מעירה את הפגם הגנטי הזו בבית החרושת לייצור תאים, הריבוזום.
ומה אם אני בין האחוזים הבודדים שאצלם זה לא פגם גנטי מולד?,
אם יש כאלה בכלל? הרי זה לא בהכרח שיש אמת אחת. בכל אופן, לא
רק הפגם הגנטי, במידה וזה נכון, הביא אותי לתלוש את שיערי,
נסיבות חיי הביאו אותי למרוט אותו באגרסיביות מהנה. סדיסטיות
לשמה. כך הצלחתי ביד רמה לשבש לי את החיים האישים, את הקשרים
שלי עם הסביבה, ולכבות כפי שמכבים במתג את האור שבחדר, את האור
הפנימי של היהלום שבי. אותו יהלום שגם ככה היה זקוק לליטוש
רציני בעקבות האירועים בחיי הקצרים. בתור ילדה.  
אפשר להגיד שמאז שהתחלתי עם הטירוף הזה, הצמא לסם המשכר הזה של
תלישת שיער לא עוזב. היו לי הפסקות במהלך השנים, בהן נדרש ממני
לחוות אושר עילאי, ודאות מוחלטת, בטחון אישי גבוה, בדרך אחרת
מזו של תלישת השיער, וגם נדרש ממני לאמץ כוח רצון מסוג ברזל.
זה לא היה קל, במיוחד בתלישה שלי, בה כל האמצעים כשרים. אולי
זה ישמע מגעיל, אבל אני תולשת מכל מקום בגופי שמאפשר לי לתלוש,
ושכאב התלישה מורגש בו. בית השחי זה אזור מעולה, הרגליים
וכמובן הראש. העיקר שיהיו שערות עבות וחזקות לתלישה. לפעמים
אני תולשת עד זוב דם.  כל הקרקפת שלי מכוסה פצעים. ברגליים כפי
שקוסמטיקאיות נוהגות לקרוא להם, נראים פצעי חטחטים. גם מהמפשעה
שלי אני תולשת. אבל זה פחות רע מכפי שזה נשמע. כמו שאמרתי
בעבור התלישה כל האמצעים  כשרים. הלוואי והשיער אף פעם לא היה
נגמר באזורים האלה, וככה הייתי מפסיקה לתלוש מהראש, שם השיער
לא נגמר אף פעם. תמיד אפשר להמשיך ולתלוש אותו ללא סוף. זה
טירוף ממכר. טירוף חושים משכר. בלי שימוש לא חוקי בסמים. בלי
אלכוהול. הכול חומרים טבעיים. כפי שכבר אמרתי בהתחלה הלוואי
והייתם יכולים לחוש את זה גם. לעמוד מאחורי העיניים שלי, להיות
איפה שאני נמצאת בגוף שלי, ולנצח על כל הבלגן שמתחולל בפנים עם
הידיים, עם טריכטילמן, שדון התלישה. עד היום הוא עדיין בעל
הבית על הידיים שלי, והשערות בגוף שלי.


הייתי מתעוררת מידי בוקר עם הציוץ הראשון של הציפורים. לא
הייתי ילדה רגילה. ישנתי מספר שעות מינימאליות. אם בכלל ישנתי,
ולא הייתי עסוקה בהרפתקאות. אמא לא התעוררה, גם לא מהעובדה
שילד שאמור לישון שתיים עשרה שעות בלילה, ישן בין ארבע לשש
שעות בלילה. בזמנו היא לא נחרה. היה עדיין סביל עבורי לישון
איתה.
האדרנלין זרם בי עוד לפני עלות השחר. רק חיכה להתפרץ כשאזנק גם
הבוקר הזה כמו טיל היישר אל הסלון מול הטלוויזיה, אכניס עוד
קלטת של "האחים גרים", או "עליסה מארץ הפלאות", או כל סרט או
סדרה לילדים שאמא הייתה מקליטה לבקשתי מהכבלים הפיראטיים או
מהערוץ הראשון. ערימות של קליטות נערמו במהירות במגירות של
המזנון עד שלא היה בו כבר המקום. הרגעים האלה בבוקר עד שאמא
קמה וזירזה אותי לבית הספר היו הרגעים הכי נפלאים ושלווים של
היום שלי. הרגעים שלי עם עצמי, וגם עם הניסיונות שלי, שתמיד
נחלו כישלון חרוץ אבל לא התייאשתי לרגע, להעיר את אמא לפני
שהשעון יצעק עליה לקום.
כפי  שהזכרתי כבר מקודם, לא התכוונתי לרצוח את אמא שלי. היה
בכוונתי לברר אם אני אוהבת אותה. אני זוכרת שראיתי את בת הים
הקטנה עושה זאת, לאחר שחוותה אהבה נכזבת מהנסיך. זה היה באחד
מקלטות הוידאו שנערמו אצלנו. לאחר תקופה היא חזרה ללא קול אל
היבשה, והופתעה לגלות שהנסיך בינתיים התחתן עם אישה אחרת. רק
שלא כמו הסיפורים הרגילים לילדים, בסרט המצויר הזה היא קמה
באישון לילה, לקחה סכין והלכה לרצוח בדם קר את הנסיך שריסק את
ליבה לרסיסים. היא הגיעה למיטה בספינה בה הוא ישן יחד עם אשתו,
הרימה את הסכין מעליו, אך לא יכלה להרוג אותו מרוב שאהבה אותו
כל כך. לא ברור לי איך מרשים לאלימות שכזו להיכנס למסכי
הטלויזיה, להיות בין עמודי התווך של החינוך והתרבות. נותר בי
לקוות שלא הרבה ילדים ראו את הסרט הזה, ובטח אני מקווה שלא
הקליטו אותו וראו אותו עשרות אם לא מאות פעמים, כמוני. והכי
אני מקווה, שאף ילד לא ניסה בטעות כמוני, לאמץ את השיטה.
אני אימצתי את השיטה של בת הים הקטנה מאחר וגם ליבי היה שבור.
את ליבי השבור ריסקה אימי לרסיסים. אבא שלי היה הראשון ששבר את
ליבי כשנטש אותי. על אף המשפט באשר להחזקתי, אותו עניין רק
הכסף. הוא נלחם עלי רק כדי לא לשלם מזונות לאמא. מזונות עבורי.
ילדה עם לב שבור. אחר כך אשתו של אבא שלי בזה לי מבלי להכיר
אותי אפילו. אני יודעת בדיעבד  שזה בגלל אמא שלי שעשתה לה
צרות, אבל עדיין, היא בחרה להעניש גם אותי, נפש של ילדה תמימה.
אשתו רצתה שאבא שלי ינתק כל קשר איתי, ויתחיל איתה חיים חדשים.
ואז הגיע לטרילוגיית הנשים בחיי, אשתו של אח של אמא שלי,
המכשפה, ששמרה עלי כל יום, דאגה גם היא להוציא אותי אפס. אך
לצערי את האהבה הנכזבת הגרועה והכואבת מכל חוויתי מאמא.
אני עדיין צוללת לעומק מנסה לשחרר את הילדה שבתוכי שמשוכנעת
שאמא שלה לא אוהבת אותה. כמה בכיתי אצל נורית, הפסיכולוגית
שלי, לנוכח הגילוי הזה שקברתי בתוכי, שהדחקתי במעמקי נשמתי,
לנוכח ההרגשה הזו שהיא לא אוהבת אותי. אני לא יודעת להגיד לכם
בוודאות שזה לא נכון, שהיא אוהבת אותי. אבל אני גם לא יודעת
להגיד לכם שזה נכון. אני רק יודעת שזה מה שקרן הקטנה מרגישה.
אף אחד לא שם בשבילה, אף אחד לא אהב אותה, גם לא אמא שלה.
אף אחד לא היה שם בשבילה להגיד לה שהיא בסדר, זה העולם עקום.
שזה לא בסדר שהמכשפה גורמת לילדה לעמוד בפינה בחדר כביסה בביתה
לפחות שעה, כי לא רצתה לאכול, או לא רצתה לסיים את האוכל
בצלחת, או לשמוע את האיומים שהיא תלקק את האוכל הרצפה אם היא
תמשיך להפיל אותו בכוונה או לא בכוונה מהצלחת, או כי לא רצתה
לטאטא את "הבית הנקי", הסטרילי ביותר ביקום. אני זוכרת איך יום
אחד הייתי כל כך עייפה ונרדמתי בעמידה שם בפינה בחדר הכביסה.
מאחר והשמיעה שלי היתה ועודנה שמיעה של גיבורי על, שמעתי אותה
מתקרבת אלי. לא רציתי לפקוח את העיניים, והעמדתי פניי ישנה.
היא לא עצרה בזה, ולא חשבה להעיר אותי, ילדה בת שש ולהעביר
אותי למיטה, או לספה. היא פשוט קראה לבנה לבוא לצפות במחזה של
קרן שנרדמה בעמידה בחדר כביסה. כל הזדמנות לצחוק עלי ולהוכיח
לי שאני אפס מאופס היא לא פספסה. גם כשבתה נולדה, תקופה שבה
עוד היא התרככה בזכות הלידה שלה, ובזכות העובדה שבעלה היה קצת
יותר בבית, היא ניצלה רגעים שכאלה לצחוק עלי. היא ידעה על
אהבתי חסרת המעצורים לממתקים, ובאחד הימים הביאה לי קקי עטוף
בנייר טואלט כחול של פעם, מהטיטול של הבת שלה, ואמרה לי בחיוך
שאני אקח לאכול את זה, זה שוקולד. החיוך הממזרי שלה ובן הדוד
שלי מצחקק מאחוריה הסגירו את המזימה המזוויעה שלה. עד היום אני
לא מצליחה להבין איך בן אדם מסוגל לעשות דברים כאלה לנפש עדינה
של ילד. היא היתה מכשפה פסיכופטית. מהשמיים הגיעה הישועה,
ובעלת הדירה העיפה אותנו ואני ואמא עברנו לעיר לאחרת. "העיר
החדשה", חדשה לי כביכול, לא זכרתי את הימים שגרנו שם אני אמא
ואבא. הייתי קטנה מידי בשביל כך. על כל פנים, אלו היו רק חלק
מהרגעים שנחקקו בזיכרוני מהמכשפה הזו, ואולי בעצם אלו חלק
מהרגעים שהצלחתי לא להדחיק מהתקופה הנוראית הזו איתה, מהרגע
שלקחה אותי מהגן, ועד לרגע שאמא לקחה אותי ממנה בערבים. גם
בבנה היא התעללה. כל כך ריחמתי עליו שהוא נשאר שם, ונמצא איתה
כל היום, גם כשאני לא שם. כל כך ריחמתי עליו שהיא אמא שלו, וגם
האבא שלו. דוד שלי, אבא שלו,  היה מגיע הביתה לרוב רק בסופי
שבוע. הוא היה איש קבע ביחידה סודית בצבא.  
בן דוד שלי היה בילדותי החבר הכי טוב שלי. שתינו היינו חברים
לצרה שנקראת אמא שלו. כשאני כותבת את זה כל כך כואב לי על הנפש
העדינה שלו שהיא הצליחה להשמיד. שבוי בעולם המטורף שלה, שבי
לעולמים. אני לפחות גדלתי, תרתי משמע. רק השנה הוא סוף סוף יצא
בפומבי נגד אמא שלו. לדעתי כבר מעל לחצי שנה הוא לא מדבר איתה.
אני מקווה שזוהי יריית הפתיחה לריפוי שלו. אמנם היא השתנתה
לטובה מאז שביתה נולדה, אך היא היתה עדיין מטורפת. עד גיל
מאוחר הוא היה חוטף ממנו מכות רצח כל פעם שניסה להמרות את פיה.
הוא היה ונשאר הכבשה השחורה בבית שלהם. לאחותו ואחיו היא לא
מתנהגת ככה. גם אליהם היא מתנהגת גרוע אבל הם לא מתקרבים אפילו
לרמת ההתעללות שהוא ספג ממנה. אף אחד לא היה שם בשבילו, להגיד
לו שהוא בסדר, זו אמא שלו שצריכה אשפוז כפוי.
אף אחד גם לא היה שם בשבילי מחוץ למשפחה ההזויה שלי להגיד לי
שאני בסדר. למעשה שאלה שהם לא בסדר הם אבא שלי, אשתו, המכשפה,
ושאר המשפחות משתי הצדדים שתמיד קינטרו אחד על הצד האחר.
במשפחה של אבא שלי על אמא שלי, ובמשפחה של אמא שלי על אבא שלי.
אני כמובן הייתי שם, כאילו באמצע, אבל כאילו לא הייתי שם בכלל.
אף אחד לא באמת שם לב אלי. מבחינת כולם אמא שלי כל כך מסכנה,
וכל רגע אני צריכה לרחם עליה. לעזור לה. חלילה שלא תרגיש שאני
נטל. גם ככה אני כבר נטל כספי. חלילה שיהיה מותר לי לכעוס,
לצרוח, להתפרק. אני צריכה לשתוק ולהגיד תודה שאמא שלי מכלכלת
אותי, דואגת לי, ולא זורקת אותי כמו שאבא שלי הצליח לנפנף אותי
מעליו. הורים כאלה מי ימצא??? טריכטילמן מצא!!! מצא אותי. בכל
כוחו ניסה לאותת להם שהם לא בסדר, כי אני לא בסדר, אך לשווא.
הם בחרו שלא לראות. גם לא לראות ים של קרחות בראש של ילדה
קטנה. רק אחרי 5 שנים בערך, הבינו שאולי יש לטפל בי, ושלחו
אותי לפסיכולוגית, כשברקע רמזו לי שאין ממש טעם לבזבוז הכסף
הזה, כשאין כסף לכך. איך אפשר לטפל במשהו כמו שצריך ככה? זה גם
לא רמזו, זה רמזה. ספרה לי פגישות שעברתי, וספרה עוד כמה
פגישות לדעתי אני צריכה. אבא לא היה כלל בעניין. זו אני ילדה
מעצבנת שצריכה להפסיק לתלוש שיער. מי בכלל מרשה לבכות על כך,
להתלונן, זו בעיה שלי, אני התחלתי עם זה ולכן עלי גם להפסיק.
אני התייאשתי, טריכטילמן לא נח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתמול תיפסתי על
איזה עץ בשכונה,
והייתי עם
שימלה, ואז ילד
אחד בא והסתכל
עלי וחייך, אז
הלכתי הביתה
וסיפרתי לאמא,
אז היא אמרה לי
שהוא רק רצה
לראות לי את
התחתונים.
ואני, ילדה קטנה
וחכמה, היום
הלכתי לאותו עץ
ותיפסתי עליו,
כן, הייתי עם
שמלה- אבל
הורדתי את
התחתונים!







ילדה קטנה
שאוהבת לתפס על
עצים


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/8/11 4:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן איי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה