הוא יושב על המיטה, עם תחתוניו המבויישים, שמכסים איבר מבוייש
עוד יותר..
הוא כל-כך חזק בד"כ, אבל דווקא היום, כשהוא מביט בה, בתנועותיה
החתוליות מול המראה... בהחלצות מן העלטה והחמימות, הוא שברירי
כמו אינספור חיות חרסינה קטנות על מדפים מאובקים.
שערו פרוע, גבו מכופף-מביט בה בעיניים חולמניות, של ילד
מאוהב.
חושב לעצמו, שאילו מישהו ממכריו היה רואה אותו כעת היה טוען כי
הוא אינו ניתן לזיהוי..'מה היא עשתה לי, בשם אלוהים'.
היא שמה מבטה במבטיו המחוצפים, החודרים את כל נימי גופה, אך
ממשיכה בהצגת היחיד שהיא מכירה כבר כ"כ טוב, מבלי משים ליבה על
היצור הרוטט, נוטף התשוקה הזה שיושב על המיטה.
מורחת את האודם האדום, ומצמידה את העגילים שמשווים לה מראה של
בת מלוכה לאוזניה. מחשבה זו עוברת לה בראש והיא צוחקת צחוק קטן
וציני. בת מלוכה ממש, יותר נכון חתולת רחוב... 'אבל תמיד נופלת
על הרגליים', חושבת לעצמה ומוסיפה עוד חיוך קטן.
הוא יושב שם, מביט בזוויות פיה כאשר היא מחייכת, ומרגיש כאילו
יד אלוהים מציירת את הרגע הזה ממש. שואל אותה לצחוקה הלא ברור,
מחכה לתשובה שתפיל אותו מהרגליים, כמו כל הלילה המטורף הזה.
והיא רק עונה בחצי חיוך חושני "תחזור לישון, יש רגעים שיותר
הולם אותם החושך"..
הוא מגלגל בפיו כל מילה ומילה שלה, כל מטעם וצליל, ומתענג...
מרגיש איך האיבר הסחוט שנשחק ממשחקי סדינים וידיים משוטטות
מזדקף למשמע קולה...
הוא רוצה לנשום אותה, לבלוע אותה, לשים עליה פתק "שמור"... הוא
סולד מן המחשבה שעוד ידיים אוהבות כאלה נוגעות בה.
'אני האיש הכי אוהב בעולם, ולא תדעי עוד אהבה דומה לשלי'. הוא
בטוח בעצמו, אך בליבו מכרסמות ספקות למראה הסילואט הבטוח שלה,
גבה הזקוף על עקבי הסטילטו הדוקרניים שלה. רק שלא ידקרו את
ליבו..
שניה לאחר מכן הוא מרגיש מטופש כ"כ. מנהל מאבק איתנים בתוך
ראשו לגבי רגישותו המשתפכת, אך כאשר היא צועדת לכיוונו כבר לא
אכפת לו. הוא ישים את ליבו בשתי ידיה הסגפניות, הנעלמות מהר
מהר עם בוא הבוקר.
והוא, פתי שכמוהו, מדבר איתה על אהבה..מסתכלת עליו במבט של חצי
רחמים, חצי בדיחה..היודעת היא משהו על אהבה? על מגע בלא
השתפכות מיצים גופניים, חמים וחלקים? על חיבוק בתומו של יום
ארוך ומייגע? היודעת היא נשיקה לא לשם סיפוק? לא לשם התגרות,
הטעייה, ומשחק חסר רחמים, בו תמיד היא המנצחת?... 'מדבר איתי
על אהבה, טיפשון מסכן.'

מפריחה לו נשיקה באוויר, והוא כאילו ממולל אותה בשפתיו.
מרגיש את הטעם המתוק של היצור המעורטל אשר עומד לצאת את פתח
ביתו.
הוא קם אליה, גופו בוער מתשוקה חמה, ותחתונים כאילו אינם
עומדים בלחץ, ומצניעים רק בקושי את יצרי הגבריות החייתיים
שבתוכו..היא בוחנת בקפידה את אזור חלציו, וכמעט מתפתה להכנס
שוב לזירה שלה..המקום הבטוח שלה, שלא חושף שום טלאי אחד
מאופייה האמיתי.
האמת שהיא ממהרת..מעבירה יד מטופחת בקפידה מפלג גופו העליון עד
למטה. הוא משתגע, כמו חיה, נענה לכל תזוזה וניעה שלה, מגיב לכל
עצב מעצבי ידיה..מביט בה בעיניים חודרות והרוסות מתאווה עד
כמעט רצון של חסד לרחמים מצידה.
'נתראה' היא לוחשת..ושולחת לכיוונו חיוך דבשי ומתגרה שפוגע
בליבו כמו חץ..הוא מרגיש איך הוא הופך טיפות טיפות למרגלות
רגליה.
והיא יוצאת אל הבוקר העייף של החוץ.

היא מעבירה את ידה על שיערה, בכזאת דקדקנות מקצועית.
מי שלא הכיר בה יכול היה לחשוב שהיא עוסקת בכך ברצינות..
שולחת חיוך לאופה הצעיר, שכבר זכה להכיר אותה בשעות שכאלה, אשר
שולח לה מבט מחוייך שמסגיר את הרהוריו לגבי הטרף שצדה בליל
אמש.
ממשיכה לצעוד ברחוב בעקביה הגבוהים והמתקתקים, וכמעט מאיימת
להחריד את השקט הקטן של רגעי החסד שבין התעוררותה של השמש
להעדרו של הירח..
היא מחייכת למוכר הפרחים, לאיש שמטאטא בעייפות את הרחוב..
לחלבן, לאנשי השוק שהשכימו קום לסדר את מרכולתם, איש איש
ומוצרו, איש איש וסיפורו.. אוהבת להחליף איתם מילים, להחליף
מסכות, להיות כל פעם מלכה של ממלכה אחרת.
היא אוהבת את האנשים הפשוטים.
הם כמוה בעצם, רק שלדעתה אינם יודעים לנצל את מראם התמים
לדברים גדולים יותר.. למשל, הופכת במחשבה כי משה החלבן יכול
היה ליהיות יופי של גנב, חולץ כספות. ואילו ז'אק מוכר הפרחים
יכול היה בקלות, בשל מראהו הלא מחשיד להיות סוחר סמים בכיר
בגבול מקסיקו-ארצות הברית.
צוחקת ממחשבותיה הזדוניות, ועל כך שאיש מאנשי הרחוב הפשוטים
אינם יודעים מה היא מעוללת להם בדמיונה המשועשע.
זקן אחד עמוס שקיות חוצה באטיות את הכביש. סוחב משא של שנים
עמלות על כתפיו. עצוב לה פתאום. מתבוננת בזחילתו הכמעט
ילדותית, צעדים ראשונים על אספלט שרק התעורר משינה. דמעות
עולות בעיניה, אך מיד היא מכסה עליהן את עפעפיה. שמא יתפסו
אותה ברגע של חולשה, שמא היא תמצא עצמה ברגע של חולשה.
'הרגש אצלי כבר אזל מן המדפים מזמן..' אומרת לעצמה בייאוש וכעס
מריר ומכריחה עצמה ללכת, בעודה עוטה מחדש את המבט החתולי
והשפתיים המשורבבות..
כשתגיע הביתה כבר תתקשר לאיתי, או לקמפבל, אותו פגשה על ספינת
תיירים צרפתית..הערב פתוח, אינספור אטרקציות חדשות, אינספור
תנוחות משודרגות..
היא עוברת בעיניה, רשימות רשימות של יצורים בעלי איבר מפתה. לא
חשובים הפרטים, או השם. מפעל של רובוטים מספקי תאוות הם
בשבילה. מיטות על גבי מיטות, סדינים מלוכלכים, לעיתים יוקרתיים
לעיתים פחות.. אבל לה, כל זה לא משנה, היא אומרת לעצמה, היא
זאת שמביאה את הקלאסה לכל מקום בו היא נמצאת, אפילו לחדרי
קומות מעופשים ודלי תקציב של סטודנטים מתודלקים ורעבים.
היא כבר עוצמת עיניה ומעבירה את לשונה בפיה, מדמיינת את המרקם
הצמיגי, החם הזה, שגולש מתחלופיה לילה אחר לילה, אחר
לילה..מתענגת ומצטמררת, מתעשתת, ומסדרת לעצמה, כמו סדרן עבודה
ממולח את הגברים המסכנים במערכת השעות ופיסוקי הרגליים הבלי
נדלים שלה.
פותחת עיתון, יש שם כתבה על אהבת אמת..היא לוקחת אותה וקורעת
אותה, כמעט בעונג, לגזרי נייר קטנטנים ומשליכה אותם בגועל אל
הפח.
'האהבה מתה!' מכריזה בנחרצות.

בינתיים בצד השני של העיר הוא עדיין יושב, משרטט את פניה
בדמיונו.
וכחיה שוחרת טרף רץ להעמיד בד קנבס במרכז החדר.
הוא עוצם את עיניו, מרגיש אותה..את ריחה, את התעקלות קימוריה,
את גבה הרוכן מעליו. ומצייר אותה.
'אני אוהב אותך..' לוחש ליצירת האמנות שברא מתוך החושך
והתשוקה.
'אני אוהב אותך כמ שבחיים לא אהבתי, כמו שבחיים לא חשבתי שאהיה
מסוגל..ואת תאהבי אותי, אני אכריח אותך לאהוב אותי..אצמיד אותך
לפינות קטנות עד שתודי שאת אוהבת אותי, שאת לא יכולה בלעדיי.
עד שאני אחזור להיות האדם החזק שאני.
עד שאפיג את הקסם שהטלת עליי.
עד שאשלוט בך..'

נושק לשפתיה המצויירות ונכנס למעטה שמיכתו.