12.9.10
כמו בכל פעם, אני פותח את הדלת ורואה אותה, ביד אחת היא מחזיקה
את הסרט האהוב עלי בכל הזמנים, וביד השניה שתי כוסות יין
ריקות.
''סליחה אדוני, יש לך אולי קצת סוכר?'' זה לא מצחיק אותי...
אני צוחק.
''מה את עושה פה?''
''אתה מדבר אלי?'' היא מצטטת, ''סתם בא לי לראות סרט... אתה
פנוי נכון?'' היא נכנסת בלי לחכות לתשובה.
''בינתיים...''
שיר נכנסת לדירת חדר וחצי שלי, וזורקת את עצמה על הספה. אני
מנסה לחשוב לכמה בחורות יש את הפריווילגיה הזאת לבוא אלי בשתים
עשרה בלילה בלי הזמנה ולצאת בלי עונש.
הסרט רועם, הפופקורן בחצי, והיא שולחת אלי את ראשה שאלטף.
אה, כן... נזכרתי למה אני כל כך אוהב את שיר. כל שאר הבנות
בחיי גורמות לי להרגיש כמו מצבור זרע. לוחצות עלי להתקדם
בחיים, לוחצות לעשות קריירה, משפחה, בית, כסף, לוחצות עלי
להתבגר.
שיר לא הייתה כזאת, נזכרתי והבטתי בה שוב. גופה שרוע על הספה,
רגל אחת באויר, מלכלכת לי את הקיר, הרגל השניה בחצי ישיבה
מזרחית, והשיניים שלה מנסות לתמרן בין הפופקורן למסטיק.
למחייתה היא מציירת פורטרטים של עורבים, ומוכרת אותם על המדרכה
בשוק בגרושים. את רוב היום היא מבלה בבתי קפה בתל אביב,
מתערבבת עם הברנג'ה, וזורקת את כל זרוקיותה על הייטקיסטי
המקיאטו העוברים והשבים.
במקום שכר דירה, כל ערב היא גרה אצל מישהו אחר, נותנת לו
להרגיש כמו עצמו שוב, ולא כמו המסיכה המטופשת הזאת שאישתו שמה
עליו. ומידי פעם היא חוזרת אלי. לשבת, לשתות יין, לראות סרט,
ולפרוק את הבעיות שלה על אמנים מתוסכלים שמנסים לנצל אותה, על
ילדים קטנים שחושבים שהם יותר חשובים מהעורבים שלה, על האנשים
המשעממים שויתרו על כל חייהם בשבילה, ועל האנשים שהיא באמת
אוהבת ששוב וויתרו על תפקיד רקע בחייה לטובת תפקידים ראשיים
בטלנובלות מציאותיות.
''סליחה שאני זורקת את כל זה עליך שוב"
''זה בסדר, בשביל זה יש...'' שיקרתי לעברה איזו מילה שהתחבאה
לי מאחורי המוח מאז התיכון "ידידים"
היא חייכה אלי ועקצה: "ואישתך, היא בסדר עם זה שאנחנו...
'ידידים'?''
''לא אישתי - חברה שלי" סמנטיקה מיותרת נותנת לי זמן לחשוב על
תשובה.
''אישתך לעתיד.. היא בסדר עם זה?''
היא... תבין אותי, אני חושב לעצמי. היא תמיד מבינה. היא יודעת
מי זאת שיר, והיא יודעת שהייתי נותן הכל בשביל להיות איתה שוב.
היא שומעת אותי מדבר עליה מתוך שינה, בכל ניע וניד מתחרט על מי
שנהייתי מאז שעזבתי אותה. היא לא תקנא ולא תעשה דרמות, היא
פשוט תגלגל עיניים במבט של "זה היה צריך לקרות יום אחד", תאחל
לנו בהצלחה (אלוהים יודע שנצטרך את זה) ותפנה את דרכה.
אני שמח שהחלטתי, סוף סוף החלטה מעשית. לאהוב אותה עד סוף
ימיי. לסובב אליה עכשיו את הראש, ולהגיד לה שתשאר. שתגאל אותי.
שתידון את גופי ותציל את חיי. נו! תעשה את זה כבר!
שיר מכבה את הטלויזיה וקמה לכיוון הדלת. ''הסרט עוד לא נגמר"
אסרטיביות לא הולמת אותי.
''פעם הבאה...'' היא מחייכת אלי כי אני כבר יודע מה היא רוצה
להגיד.
''ידידים?''
''כן.. ידידים"