תחת השמש הקופחת, דמעות
וצל של כוכבים.
כאילו לקוח מתוך שיר כאוב,
שיר של חיילים.
כאלה שלא חזרו בחזרה,
או שנושאים את גופות חבריהם,
ככה זה מתגלגל בי עד כדי בחילה.
החום עולה, מאיים על הקיום שלי,
מתריע, בעוד רגע זה הכל ייגמר.
אין עזרה, ואולי, אף פעם לא הייתה.
יום אחד לפני היום ההוא,
כבר גיליתי שאני לבד,
או בעצם נזכרתי,
כי הבנתי את זה כבר מזמן.
הכוחות האלה חזקים ממני,
בעצם הם חזקים מכולם.
וברגע שאני מנסה לשדר טיפה קטנה
של חוסר שפיות,
הגשם הקר והמר מחזיר אותי אל המציאות.
הכוכבים האלה, כל כך קרובים,
ועם זאת לעולם לא אגיע,
לא משנה כמה גבוה אקפוץ,
או כמה רחוק אושיט את ידי,
הם תמיד יסוגו מעט אחורה,
לתוך הצל של עצמם.
כמו פינות שנסתרות מהעין,
שהאורב בהם אינו ידוע,
כמו ההרים הגדולים שמעבר לאופק,
שאת צידם השני איש לא יידע,
דמעות וצל של כוכבים.