למורה החדשה שלי קוראים רוחמה. רוחמה בר' היא מדגישה ולא בנ'
כמו נחמה. על השמלה שהיא לובשת מצויירים קופידונים קטנים, כמו
בספר שסבא קנה לי ליום ההולדת בשנה שעברה. אבל בספר שלי
הקופידונים יפים יותר ולא צבועים בצבע סגול מזעזע, כמו של
המורה רוחמה בר' ולא ב נ'. בספר של המיתולוגיה-היוונית-לילדים
שלי יש דמויות מופלאות נוספות ואני מכיר את כולן ולא מתעייף אף
פעם לשמוע עליהן שוב ושוב, אפילו סיפור שסיפרו לי אתמול. גם
בגלל שסבא, שאני מאד אוהב אותו, נתן לי אותו במתנה וגם בגלל
הסיפורים היפים על האלים והגיבורים שהיוונים הקדמונים, כך אמא
אומרת, האמינו בהם ממש כאילו הם אמיתיים. כמו שאנחנו מאמינים
באלוהים והנוצרים בישו והמוסלמים במוחמד, ממהר אבא להוסיף. אבל
לי לא אכפת מישו וממוחמד ואפילו לא מאלוהים. אני אוהב את פגסוס
הסוס המעופף ואת הרמס, שליח האלים, שגם הוא מכונף ואת איקרוס
שנכלא בכאי כרתים עם בנו דדלוס, שניסה להגיע אל השמש, אבל עף
גבוה מדי והדונג, שחיבר את הכנפיים, אותן שבנה עם אביו, נמס
והוא נפל לים התיכון ומת מול עיני איקרוס. ובכלל, אני אוהב
לחלום, גם כשאני ער ולדמיין לעצמי אותי כאחד מהגיבורים האלה,
בן אלים אולי, או אפילו בנו של זאוס, מלך האלים היוונים כולם.
ועכשיו כשאני בכיתה א', אוכל בקרוב לקרוא את הסיפורים אפילו
בעצמי.
בבוקר הראשון ללימודים, מיהרתי עם אבא ואמא לתפוס לי מקום טוב
בכיתה, לא קרוב מדי ללוח, אבל לא רחוק מדי והכי חשוב - תפסתי
מקום לעלמה, שתשב לידי. אני מכיר את עלמה עוד מהגן ואנחנו
חברים טובים. גם היא אוהבת סיפורים ואגדות ולפעמים, כשאנחנו
ביחד בבית הפרטי שלה שנחבא בין ענפי עץ האלון הזקן (בן יותר מ
104 שנים, היא מזכירה לי שוב ושוב) שבחצר הענקית של הוריה,
אני מספר לה לפעמים כל מה שאני זוכר על היוונים והאלים ובני
האלים. בכל פעם שאני שומע סיפור חדש, או כזה שאני לא מכיר כל
כך טוב, אני מתאמץ חזק חזק לזכור, כדי שיהיה לי מה לספר לעלמה,
בפעם הבאה שתבקש ממני סיפור.
לעלמה ולי יש אוספים שונים של דברים, שאנחנו חולקים ביחד. למשל
מדבקות של פוקימונים ושל בובספוג ואפילו אוסף של עפרונות בכל
מיני צבעים וסוגים. חלק מהם ממש פשוטים וזולים, אבל חלק אחר,
אותו קיבלה עלמה מאמא שלה, שגם היא אספה דברים, כשהיתה ילדה
ובעצם גם היום אוספת כל מיני דברים למטבח הענק שלה ואת חלקם
היא תולה על מתקן מיוחד עם ווים מעוקלים שמשתלשלים מהתקרה, יש
עפרונות חדשים ולא מחודדים בכלל, עם עיטורים שנעשו ביד ובצבעים
שעורבבו בידי נשים, שגרות בארצות מאד רחוקות כמו סין ויפן.
לאחד מהעפרונות יש אפילו מחדד מיוחד, שדומה למחדד פלסטיק זול
שכולם מכירים, אבל כשבודקים אותו מקרוב, רואים שהוא עשוי מעץ!
אני אוהב את עלמה, אפילו שהיא בת
ואף אחד מלבדה לא יודע זאת. איך היא יודעת? פשוט אמרתי לה
ואפילו נתתי לה נשיקה על הלחי והיא הסמיקה נורא ומיד מיהרה
לנגב. אז בתור החבר הכי טוב שלה, שמרתי לה כיסא ושמתי עליו
קלמר ובכל פעם הצצתי אל הדלת לראות אם היא מגיעה, כשאני מקווה
שגם היא תרצה לשבת לידי.
ילדים חדשים שאני לא מכיר וילדים אחרים מהגן ואפילו מגן
האומנויות שבקצה הרחוב, הגיעו בזה אחר זה לכיתה, ממהרים לשבת
ליד שולחן שבחרו ולשמור מקום לחבר. אני מציץ בדלת והציפיה שלי
הופכת לאכזבה עמוקה, כשהמורה רוחמה בח' ולא נחמה בנ', נכנסת
וסוגרת אחריה את הדלת. עלמה לא הגיעה והכיסא שלידי נותר מיותם
וכועס.
מיד עם סיום הלימודים, כשאמא באה לאסוף אותי, אני מתחנן בפניה,
שנבקר אצל עלמה אולי קרה לה משהו נורא? אולי היא נחטפה על ידי
איש רע או מפלצת? אולי היא נפלה מהבית שעל העץ ושברה רגל
ועכשיו היא שוכבת עצובה בבית החולים ולא יודעת איך להודיע לי,
שהיא רוצה שאבוא לבקר? ואולי...ואמא ממהרת להרגיע אותי, שלא
קרה לעלמה שום דבר, שהיא בסדר ורק עברה לגור בעיר אחרת, קצת
רחוקה ולכן היא לומדת בכתה א' בבית ספר אחר ושהיא לא רצתה
להעציב אותי ולכן לא סיפרה לי קודם על המעבר. וכמו לנסות לעודד
אותי מיהרה אמא להוסיף, שעלמה השאירה לי מתנה וביקשה שאקבל
אותה רק לאחר סיום היום הראשון בכיתה א', כלומר היום. אני בכלל
לא רוצה שום מתנה, מיררתי בבכי. אני רוצה רק את עלמה. למה היא
עברה לעיר אחרת. למה? למה? אמא ניסתה
להרגיע אותי והבטיחה, שבחופשת בית הספר הראשונה אוכל לבקר אותה
או שהיא אותי ושבכלל הארץ שלנו לא ממש גדולה והמרחקים בין מקום
למקום לא עצומים. אבל אני כועס ופגוע, שמתי כפות ידיים על
האוזניים ובעיניים אדומות סרבתי להקשיב.
ראש השנה עבר וגם יום הכיפורים. סוכות הגיע ואני מתגעגע מאד.
לא ממש מצאתי את מקומי בכיתה, חברים חדשים מעטים רכשתי והבנות
נשמעו צעקניות יותר מתמיד. מדי פעם הוזמתי לבית של אחד הילדים
או הזמנתי אלי בן זה או אחר, הכנו שיעורים ביחד צחקנו ואפילו
השתתפתי בחוג כדורסל במסגרת הצהרונית. אבל החלל שהותיר בי
העדרה של עלמה לא התמלא.
כשריח הסופגניות המיטגנות החל ממלא את האויר, הייתי נתון כולי
באריזת תיק לטיול הכיתתי למוזיאון המדע בירושלים, שם אורגנו
מספר סדנאות שקשורות למקורות האור. המורה הצעירה למדעים מלאת
המרץ, היתה משוכנעת, לשמחתי, שחוויה כזו תתרום הרבה להבנה שלנו
בנושא. כל יציאה מהשיגרה היוותה חגיגה אמיתית לכולנו וגם אני
לא יצאתי מכלל זה. נפגוש שם בתי ספר אחרים מרחבי הארץ, התלהבה
המורה ובסוף היום יערך חידון ידע על נושא האור. היא בחרה שני
משתתפים, שייצגו את מהכיתה. אני שאהבתי את שיעוריה והוקסמתי
מהעולם החדש שנפתח לפני, הייתי אחד מהם ורינה הגבוהה, מכיתה א'
3, היתה השניה.
בשבוע שלפני כן ישבתי עם אבא ועיינו ביחד באנציקלופדיה עתיקה
ומקומטת בסימניות של 'אוזני חמור', שליוותה אותו בילדותו. אני
מסכים שהתמונות שם יפות וצבעוניות מאד גם היום, למרות הגודל
המבהיל של הספרים. דברים שהשתנו מאז חיפשנו באתרים שונים במחשב
וכך מצאתי עצמי נתפס בקסמם של תמונות הנחיתה הראשונה על הירח,
המצאת מטוס הסילון והרכבת המהירה בעולם ועוד. הכי אהבתי שאבא
מקריא לי על איינשטיין הגאון, עם התסרוקת הפרועה והמח היצירתי
ביותר, כך אבא אמר, שהיה מאז ומעולם. אולי לאונרדו דה וינצ'י
יכל להתחרות בו, הוסיף אבא וביחד הקשנו את שמו בגוגל ובעזרת
אבא קראתי כל מה שיכולתי גם עליו. כך עבר השבוע ביעף ואני
התגאתי בעצמי שנבחרתי לייצג את נבחרת כיתות א' של בית הספר.
בבוקר הנסיעה קמתי מוקדם, התקלחתי והתלבשתי בחולצה לבנה עם סמל
בית הספר, חלק מהתלבושת האחידה החדשה שקנתה לי אמא ולא שכחתי
לוודא שמכנסי הג'ינס, עם הקרעים המיוחדים בברך יצאו נקיים
מהכביסה. אמא הכינה לי שני סנדויצ'ים עם חמאת בוטנים וג'לי,
כמו שאני אוהב ולא שכחה שני תפוחי עץ חמצמצים ירוקים ואבא,
כהרגלו, מילא את בקבוק המים הריק שהיה בילקוטי. פעם כשהיה בצבא
התייבש לגמרי, כך הוא אוהב לספר ומאז הוא דואג, שכל היקרים לו
- וכאן הוא מסתכל לי עמוק בעיניים - ישתו תמיד כמו שצריך. כך
שמים, אני יודע בודאות, אף פעם לא יחסרו לי בתיק.
באטובוס התישבתי ליד רן ומאיה היפה התיישבה מולנו מחוייכת
כולה. עינת הצטרפה אליה וכך עברה עלינו הנסיעה לירושלים מבלי
שנרגיש, צוחקים מכל שטות ונהנים זה מחברת זו. גם בזמן הסיור
והחלוקה לקבוצות בתחנות השונות, נשארנו ארבעתנו יחד ועד הפסקת
הצהריים הרגשנו כחבורה מלוכדת ונינוחה. למעשה נשארנו יחד, עד
שהחל החידון בין בתי הספר השונים ואני נאלצתי לפרוש אל חדר
המתמודדים.
עד אותו רגע נשכחה ממני התחרות לגמרי וההתרגשות החלה אוחזת בי,
רק כשראיתי פני ילדים חדשים, שאני לא מכיר עם חולצות לבנות
שסמלים של בתי-ספר שונים , מערים אחרות ורחוקות, מצויינים
עליהן. סקרתי בעניין את הפנים החדשות, כמו מנסה להעריך עד כמה
יכול כל אחד ואחת מהם להוות לי יריב מנצח. עוד אני משוטט בעיני
ראיתי אותה. הלב שלי החל לפעום כמטורף, מאיים לפקוע את בית
חזי. מה היא עושה כאן?
עלמה עדיין לא הבחינה בי ואני שמתי לב, שבסמל חולצת בית הספר
שלה ישנו סימון, אותו התקשתי עדיין לקרוא, אבל הוא היה זהה
לשלי ובעל אותו מספר אותיות ועם מקף בדיוק באותו מקום שמקף
מופיע בשם העיר שבה אני גר. תל-אביב. זאת אומרת שאנחנו לא
גרים כל כך רחוק זה מזו. אז למה אמא סיפרה לי שעלמה עברה לעיר
אחרת רחוקה? מה, היא עדיין מפחדת ממני ולא רוצה לשמור איתי על
קשר? הרי בקשתי סליחה והבטחתי לה, שלעולם ,אבל לעולם, לא אתנהג
כלפיה ככה יותר. אפילו לאמא ואבא לא סיפרתי מה עשיתי וגם עלמה
לא. היא פשוט עברה לגור במקום אחר ושכחה, או העדיפה לשכוח, כך
זה נראה, אותי לגמרי.
עלמה הבחינה בי רק כשישבתי בין המתחרים. עיננו הצטלבו לרגע
ארוך ואני נשברתי ראשון, כמו תמיד במלחמות
מי-יוריד-את-המבט-קודם שלנו והשפלתי את עיני, לא מעיז לפגוש
בעיניה הירוקות בשנית. לעיתים הייתי מגניב מבט, כשהייתי בטוח
שהיא לא מסתכלת, בוחן בגעגועים את פניה המוכרות והיקרות.
בתחרות לא ניצחתי. דעתי היתה מוסחת ממנה והלאה והשאלות
שנשאלתי, כמו חלפו מעל ראשי, עד שאפילו דימיתי לשמוע, מתוך קהל
הילדים, גיחוכי לעג לביצועי הכושלים . אבל לא היה לי כל כך
אכפת, מחשבותי נדדו משם והלאה. עלמה לעומתי היתה ממוקדת
ומחושבת. תשובותיה זיכו אותה במחיאות כפיים לא אחת. מיותר
לציין שהיא זכתה נכון? |
