הוא תופס אותי ומחבק אותי, שואל למה אני לא נהנית,
"אני דווקא ממש נהנית" אני עונה תוך כדי שאני מעגלת את הפרצוף
שלי לאחד מהחיוכים המזוייפים והלא ממש מתאמצים שלי, זה לא זוכה
לתגובה מיוחדת אז אני מהדקת את הלסת, אבל הוא מנשק אותי חזק
ומעביר את הזיפים שלו על הלחי שלי, משאיר אותה אדומה ופצועה
נושך לי את האוזן ומבלגן לי את השיער.
אני מקווה שאף אחד לא ראה אותנו, למרות שלו זה לא ממש איכפת.

בסוף הערב, אני נוסעת אליו הביתה, אני מתקשרת כשאני בחוץ ולוקח
לו כמה דקות עד שהוא פותח את הדלת.
הוא שואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, אבל אני עדיין מופתעת
כשהוא לא מביא לי בקבוק מים, הוא גם לא מציע לי לשתות מאותה
כוס.

אנחנו מתגלגלים על המיטה, והוא שולח ידיים, הוא שואל אם זה
בסדר מה שאנחנו עושים ואני אומרת שכן, ומאותה שנייה אני מקווה
שהוא יפסיק, אבל הוא לא מפסיק.
כשאני עוצרת אותו ואומרת שאני מצטערת הוא אומר שזה בסדר, למרות
שברור לי שזה לא.

כשאני הולכת הוא מלווה אותי החוצה ומנשק אותי, על השפתיים.
אנחנו לא עומדים שעה מחובקים.
הוא לא מנשק לי המצח ואת הקצה של האף.

למחרת כשאני לא אומרת לו שלום, אני לא מקבלת סמס רותח, וכשאני
שואלת שאלה אגבית, הוא מגיב בחיוך.

בכל ימי חיי, לא הרגשתי כל כך בסדר להיות בחורה דפוקה.
ואם זאת מעולם לא חשבתי שהרגע הזה יגרום לי לבכות.

הגב שלו לא מלא בחריטות שרק אני מכירה את משמעותם, הוא לא נוגע
לי בפנים כשהוא מדבר איתי, והוא לא מסתכל לי בעיניים, או מסתכל
עליי בכלל, הוא לא צוחק מהשטויות שלי בעיקר כי הוא לא שומע
אותם.

לא ידעתי שרק ביום שיגע בי מישהו שלא אוהב אותי, אני אבין סוף
סוף מה זאת אהבה.
וחבל שזה קרה שנתיים מאוחר מידי.

אני כל כך כל כך רוצה אותך בחזרה...