מה קורה לי אחרי כל השנים האלה?
רגע לפני תחילת השנה דפיקות לב, קשיי נשימה, חולשה, סחרחורת.
הרי אני כבר מזמן לא הילד הזה מסוף שנות השבעים, שהגיע עם
ההתחכמויות של האוניברסיטה למוסד החינוכי ולמד פרק כואב
באוניברסיטה של החיים. עכשיו אני גדול ומפוכח ויש לי קלסר
מסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין וגם את הצפרדע
שקוראים לה בגרות למדתי לעכל. אז מה פתאום דפיקות לב, קשיי
נשימה, חולשה, סחרחורת? אולי צריך קרדיולוג אולי פסיכולוג אולי
רופא משפחה. איך להשקיט את הסערה, שכמו שעמרם רובין מורי
וידידי נהג לומר רק גוברת משנה לשנה, כנגד המצופה על פי הגיונם
של דברים. והנה פוקד אותי לילה לבן ולא בתל אביב או פרדס חנה
אלא בין הסדינים. השינה מסרבת לעצום את אישוני,  השינה ממני
והלאה. וחושב לעצמי אולי לא חרדה או פחד אולי פשוט ציפיה
לפגישה המחודשת עם נוער אהוב, שנאמר על משכבי בלילות ביקשתי את
שאהבה נפשי. קם מטושטש פוגש שותפות יקרות ללבי שגם אצלן הוראת
הספרות היא תורתן אמנותן. מתחיל להתעשת חוזר אל הממדים הנכונים
חוטף שנת צהריים קלה שנת לילה מתמשכת.
ולמחרת כבמטה קסם הכל מרגיש אחרת.
לא דפיקות לב, לא קשיי נשימה, לא חולשה, לא סחרחורת.
צועד ברגל קלה אל ההכנות האחרונות מרפרף ביד בוטחת  בין דפיו
של הקלסר המסודר עם ביאליק ועגנון ונתן זך וחנוך לוין. מוסיף
גם את איבסן ומיטלפונקט ומאיה בז'ראנו.
ואומר אל לבי המאיט בהדרגה את קצב פרפוריו: מחר המפגש שמחייה
נפשנו ומשמר נעורינו. הולכת להיות לנו שנה נהדרת!
ולבי עונה לי: תכלה שנה ומתחיה - תחל שנה וחיוכיה. תכלה שנה
ואימותיה - תחל שנה ונגיעותיה. תכלה שנה וחולשותיה - תחל שנה
וכוחותיה. תכלה שנה ותהיותיה - תחל שנה ואורחותיה. תכלה...
תחל... תכלה... תחל... כך הוא מפרפר באון וביציבות ומאזן את
עולמי עד ליום המחרת, שבו אני פותח לראשונה  את דלת הכתה ואחר
עוד דלת ועוד אחת, ומאחורי הדלתות הללו נערים ונערות שאהבה
נפשי. ופרפורי לבי מתעצמים והולכים אבל כוחו של לבי במותניו
ואני אומר אל לבי הנה המפגש שמחייה נפשנו ומשמר נעורינו ולבי
עונה לי תחל... תחל... תחל... תחל... והקרדיולוג והפסיכולוג
ורופא המשפחה נעלמים מתמונת הנפש ובמקומם, כן במקומם, שוחקות
לעברי במלוא הדרן תקוותיה הגנוזות של השנה החדשה.