אני מתלבטת בתוך עצמי מה לעשות איתך. מצד אחד בא לי למשוך את
תשומת ליבך, אם על ידי סמס או אימייל, או אולי איתות בפייסבוק?
הרי להתקשר סתם ככה אני לא מעיזה, למרות שאין באמת סיבה. מצד
שני אני יודעת שאסור לי בשום אופן להתקפל ולתת לך להבין עד כמה
אני שבורה ועצובה עכשיו בגללך.
פיטר, אני רוצה שתדע: אני נפגעתי ממך, המשפטים שלך הכל כך
נעימים ואוהבים הפכו להכי כואבים והכי צורבים וצורמים באזניי.
"זה לא סטוץ ארוך טווח", אמרת בעצמך, אז מה אתה רוצה שאני
אחשוב? שיקרת? זה לא היה אמיתי? מה זה היה?! אמרת לי "אני
מצטער, אני לא רוצה לפגוע בך". פגעת. פגעת בדיוק במקומות הכי
נוראיים, איפה שהכי לא נעים. השארת אותי עם פה פעור, מנסה
להבין למה הכוונה, או מה בכלל קרה פה? נמאס לך? אם כן, למה לא
אמרת? למה השארת אותי עם הספק שאולי תתעשת, שאולי תתן לי לעזור
לך, תתן לי לראות אותך ולהושיט לך יד. למה לעזאזל עוד אכפת לי
ממך כל כך? אתה הרי זרקת אותי ושברת אותי לאלף חתיכות. אתה
עשית ממני בדיחה. אתה זלזלת כל כך. ואני, אחרי הכל, עוד מוכנה
לחכות. אבל הנה, המכתב הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ולהגיד
לעצמי, שזה לא יקרה. אסור לי להאמין לך, כי אתה נבל. פשוט
ככה.
פוסט טראומה אמרת. אני עוד יכולתי להאמין, לנסות להבין אותך.
לא לכעוס בכלל! אני רציתי להאמין שזו הסיבה שנעלמת בבת אחת
מחיי, אבל על מי אני עובדת? כל יום מחדש, מזכיר לי כמה שזה רק
תירוץ לעזוב. אבל עדיין, יש בי משהו שכמה אליך, ורוצה להאמין
שזה הכל בגלל הפוסט טראומה ושזה יעבור וישכח. אבל שוב, כגודל
הציפייה גם גודל האכזבה. אתה ממש אכזבת אותי.
זה באמת היה טוב, היה כמו גל של שמחה וציפייה וכייף והתרגשות,
איתך. הכל היה יפה וטוב. אולי אפילו התאהבתי בך. לא אולי.
ונתתי לך להכנס לליבי יותר מידי מהר. עכשיו לעקור אותך יהיה
קשה, אני אצליח בסוף. אבל זה לא קל, כי אתה אמנם מטומטם, אבל
עדיין חשוב לי. מישום מה.
כן, אני רוצה לפגוש אותך ולהגיד לך כמה פגעת, כמה שברת, כמה
הרסת אותי. אתה תגיד לי שאני נסחפת, תגיד לי שזה רק חודש וחצי
ומה אני עושה סרטים- ואולי זו הסיבה האמיתית שבגללה אני לא
מדברת איתך על זה, כי כביכול אמור להיות לי אכפת "חברתית" ממה
שתגיד. אני רוצה להגיד לך שאני חושבת עליך כמעט כל יום.
שניסיתי להיות תמיד בחברת אנשים כדי שלא בטעות אשלח לך סמס, או
אימייל, או בכלל אנסה להתרפס ולהיות נחמדה אליך. אסור לי. פשוט
אסור לי, אתה כזה שפל. זה מה שאתה. הצלחת להיות מאנייק אמיתי,
ברכותיי.
אני עוד מחכה לסמס שאולי תשלח. לתגובה כלשהי, שלא תבוא. אני
כמו מפגרת עוד חושבת עליך. תצא לי בבקשה מהראש ואח"כ מהלב. אתה
לא ראוי להיות שם. מעולם לא התייחסו אלי בצורה מבזה כמו שאתה
עשית, תמיד היתה שמץ של הערכה אלי, גם אם השורה התחתונה היתה
להפרד. אבל אתה אפילו את זה לא מוכן לעשות. אתה לא מוציא מעצמך
כלום.
אני הקשבתי לכל הסיפורים שלך. לא שאלת אותי אפילו פעם אחת מה
שלומי בתקופה האחרונה. אני נתתי לך הכל. אתה לא מיהרת להחזיר
תמורה, וזה בסדר כי הנתינה שלי באה מהלב, לא בשביל משהו, אבל
זה היה אמור להסביר לי מי אתה. לא אמרתי לך לא. הייתי שם
בשבילך. ואתה ברוב חוצפתך, לא אמרת לי ללכת בזמן. נתת לי
להמתין. נתת לי לחכות לך, עד שתעיף אותי בצורה הכי מכוערת שיש.
אתה כזה בן זונה.

אני רוצה לאחל לך חיים יפים, אבל מצטערת, טוב הלב שלי כלפיך
נגמר. לא מגיעה לך שום ברכה ממני, את המילים היפות כדאי שאשמור
אצלי, להזדמנות הנכונה, כי אתה פשוט לא שווה את זה.
אמרת לי שעשיתי לך טוב. אני לא מבינה איך. הרי בחרת ללכת הכי
רחוק שאתה יכול. בחרת למחוק אותי, ואני מאמינה שאם היית יכול,
גם היית בוחר לכלות אותי. חבל שאי אפשר, לא?
אני באמת רוצה לצרוח עליך, אני רוצה להבהיר לך כמה רע אתה, כמה
לא מגיעה לי הסטירה הזו בפרצוף. כמה הפכפך אתה ולא יציב ולא
אמרת לי אמת. כמה רוע.
אני רוצה ממך תשובה. אני רוצה את האמת. אני רוצה לדעת שאין לי
שום סיבה לחכות יותר. אני רוצה שתהיה אמיץ ותגיד לי בפרצוף
כבר! תגיד- אני לא רוצה יותר. אל תתרץ לי. אל תשקר לי יותר. אל
תמציא. אני רק נפגעת מזה עוד ועוד.
ואחרי הכל, אני יודעת שאם תתחרט ותתנצל, אני בטח אסלח לך מייד.
אבל אסור לי להשלות את עצמי שזה יקרה, כי אם לא הבנתי עד
עכשיו, אז כנראה שאני באמת מטומטמת.
אני כועסת עליך מאד. ומתגעגעת אליך מאד.
אני ארצה שתעלם לי לתמיד כי לראות אותך זה כואב מאד. אני צריכה
תשובות למה זה קרה. אני רוצה לדעת מה לא היה בסדר. אתה יכול
לצאת לרגע מהראש הסגור שלך, להתחשב בי לשניה ולדבר איתי?