עמדתי בתחנת הרכבת התחתית שאת שמה אפילו לא הצלחתי לבטא נכון
בשפה הזרה ושוברת השיניים בעיר אליה הגעתי רק לפני יממה, הייתי
בדרכי חזרה לאכסניה אחרי יום שיטוטים מפרך ברחבי המטרופוליטן
העצום.
הוצאתי דף מקומט מהכיס וראיתי שסימנתי וי על רוב המקומות
שחייבים לראות כמו שכולם אומרים, למען האמת לא כל כך התרגשתי
מהמוזיאונים, גם לא מהפסלים והמבנים החשובים, מה שכן השפיע
עליי היה התחושה שההיסטוריה עדיין חיה ובועטת בכל רחוב בו
עברתי, בכל בניין בו התבוננתי, דווקא המקומות שלא מצויינים
במדריך התיירים התגלו כמופלאים באמת.
לעיתים רחוקות יוצא לאדם להגיע למקום שעדיין נמצא בקונפליקט
בין העבר להווה שלו, המשכתי להרהר במה שראו עיני היום ושמחתי
על כך שהחלטתי להגיע דווקא לכאן.
תחנת הרכבת התחתית בה חיכיתי יצרה מנהרת רוח פרצים שהקפיאה
אותי עד שד עצמותיי, התעטפתי במעילי השחור והארוך עשוי הבד
ונורא רציתי לעשן, אם הייתה זו עיר אחרת רוב הסיכויים שכבר
מזמן הייתי מגלגל לעצמי סיגריה, אך פה הרגשתי כמן שגריר של
המדינה שלי ולכן צייתי לחוקי המקום.
עברו רבע שעה וכשלוש רכבות שאף אחת מהן לא הייתה שלי, וכבר
נמאס לי להציץ בשעוני הכסוף שהתנוצץ לו על פרק יד שמאל, ראיתי
שהתחנה כבר ריקה, וכל שאר הנוסעים כבר נמצאים על הרכבות שלהם
בדרך ליעדם כך שלא היה לי אפילו את מי לשאול אם אני מחכה לרכבת
הנכונה.
כדי להעביר קצת את הזמן הוצאתי מכיס מעילי את מצית הזיפו שלי
שמשרתת אותי נאמנה כבר מספר שנים, לא רק כדי להדליק סיגריות
אלא גם כמשחק בעת שיעמום, הקפצתי את המכסה הלוך ושוב, נהנה כל
פעם מחדש מהצליל היחודיי של הפתיחה.
רכבת נוספת עברה מבלי לעצור וניצלתי את ההזדמנות להסתכל
בהשתקפותי בחלונות כדי לסדר את השיער ואת קצוות המכנסיים
החדשים שקניתי במיוחד לנסיעה.
עשיתי בחירה חכמה מאוד כשהחלטתי לינסוע דווקא לבדי ובלי אף בן
לוויה בדמות חבר או ידידה, אדם סופג הרבה יותר ממקום כשהוא
לבדו, אין צורך בהתחשבות בזולת המטיילת עימך והכי חשוב רק כך
באמת אפשר להיות חברותי לאנשים חדשים ולצבור חוויות, כשאין לך
בררה את מכריח את עצמך ליזום הכרויות חדשות עם אנשים מכל רחבי
הגלובוס.
ממש רציתי לעשן ותחושת רעב קלילה התחילה להתנגב לקיבתי, אך
הדבר שהכי רציתי מכל היה כוס בירה צוננת או שאולי המחשבה שנייה
באיזה כוס יין מקומי או אולי להישאר עם הבחירה הרגילה ולנסות
איזה ויסקי חדש שאין להשיגו בארצי, התחלתי לדמיין איך אני נהנה
מכל אחד מהמשקאות הללו וחיוך ניבט על פניי.
היא ניגשה אליי ושאלה משהו בשפה שלא הבנתי, " אני לא דובר את
השפה המקומית", היא צחקה והצביעה בידה על המצית בידי, הא היא
ביקשה אש, חייכתי במבוכה והדלקתי את הזיפו, הלהבה השתוללה בגלל
הרוח במנהרה אך לא כבתה, לקח לבחורה מספר שניות להוציא סיגריית
וינסטון אדומה מתוך קופסא מקומטת.
היא הכניסה את הסיגריה לפי וקירבה את פנייה לאש, נשפה חצי
שאיפה והינהנה לראשה לאות תודה, הצבעתי על השלט המורה שאסור
לעשן בתמיהה, אך ניפנפנה את זרועה בביטול, כאילו אומרת שאף אחד
לא באמת אוכף את החוק ולא אף אחד מהמעשנים לא באמת אכפת.
בהרגשה של שותפות גורל הוצאתי סיגריה שגילגלתי מבעוד מועד
ולקחתי שאיפה ארוכה, הטבק היה פשוט מעולה, לצערי הפסיקו למכור
לאקי סטרייק בארץ לפני כמה שנים ולכן בכל הזמנות שהייתי בחו"ל
הקפדתי לעשן רק את הסיגריות האלו.
המשכנו לעשן בשתיקה ובהרגשה של שותפות גורל למעשה אסור, היא
טיפה השפילה מבטה וניכר עלייה שהיא רצתה לומר לי דבר מה, אך לא
בטוחה בשפה ולכן העדיפה לשתוק ולחייך לכיווני.
גם אני העדפתי שלא לומר דבר כדי לא לשים אותה במצב לא נוח של
חיפוש מילים ותירגומן, למרות שבהחלט עניין אותי לדעת מה רצתה
להגיד, החזרתי חיוך ועשיתי עצמי כאילו קורא את לוח הרכבות.
לפני שיצאתי למסע שיטוטי בעיר פקידת הקבלה של ההוסטל בו שהיתי
רשמה לי על דף את שם התחנה הכי קרובה אליו, הוצאתי אותו מכיסי
וניסיתי להשוות לשמות התחנות שהיו על השלט, היא ניגשה אליי
לקחה את הפתק מידי, הצביעה על נקודה במפה שעל הקיר, ואז החוותה
בידה לכיוון הרכבת ששעטה לכיווננו.
הרכבת עצרה והדלתות נפתחו, נכנסתי אחריה והתיישבתי מולה.
היא הסתכלה שוב על הפתק, החזירה אותו אלי ואמרה משהו לא ברור
בשפתה, חזרתי על דברי שאיני מבין דבר ממה שהיא אומרת, אך היא
המשיכה בדבריה בניפנופי ידיים נרגשים.
שאלתי אותה מאיפה היא, אך היא לא הבינה דבר , הצבעתי על עצמי
ואמרתי שם העיר ממנה באתי, היא חשבה מספר שניות כמנסה להיזכר
האם אי פעם שמעה על המקום ואז כשירד לה האסימון ענתה על שאלתי,
המשכתי בנסיונות להחיות את השיחה והושטתי את ידי תוך כדי אמירת
שמי, היא חייכה, לחצה את ידי והציגה עצמה, שמה היה אופייני
למקום ממנו באה, ומספר שניות גלגלתי את שמה על לשוני עד
שהצלחתי לבטא אותו נכון, אצבעותיה היו מטופחות וציפורניה
מסודרות ומשוכות בלק שקוף.
ניסיתי לשאול כמה זמן היא כבר מטיילת כאן, אך נראה שהיא לא
הצליחה לרדת לסוף דעתי וחשבה שהתכוונתי לשאול בת כמה היא, מה
שטיפה העליב אותה משום שבתרבות ממנה באה אין זה מנומס לשאול
אישה לגילה.
עברנו עוד כמה תחנות עם שמות לא פחות מסובכים מהכתובת אליה
נסעתי, כל תחנה שעברנו התאמצתי מאוד להקשיב לקול המודיע על
המקומות אך הוא דיבר כל כך מהר וכל השמות נשמעו לי אותו הדבר
כך שאחרי חמש או שש התייאשתי.
ניסיתי לברר מה מעשיה בעיר, ושוב התכוננתי לכך שלא יהיה קל
לקבל תשובה ברורה, אך ניראה שהיא דווקא הפעם הבינה אותי ובחיוך
נוסף ענתה משהו שנשמע כמו הרפתקאות, אם כן אני לא היחידי שמחפש
חוויות חדשות בעיר זרה חשבתי לעצמי.
היא מילמלה משהו בשטף דיבור מהיר, וניסיתי לנחש על פי תנועות
גופה למה היא התכוונה, עד שהרכבת עצרה והיא קמה, יצאה מהדלתות
וקראה לי לבוא אחריה.
התחנה לא דמתה כלל לתחנה שליד המלון שלי, אבל האזור והשכונה
נראו מוכרים, שיערתי שבטח ירדנו תחנה אחת לפני ולא יקח לי זמן
רב להגיע משם לחדרי.
עקבתי אחריה עד ליציאה וכשעלינו המדרגות הנעות לרחוב עצרתי,
הודיתי לה וניפנפתי לה לשלום, היא אמרה משהו נוסף וראיתי מבט
מופתע על פנייה, היא המשיכה לדבר ובידה עשתה תנועת פנטומימה של
החזקת כוס יין ושתייתו, קפצתי מיד על ההזמנה ואמרתי לה
"תובילי", היא המשיכה ללכת בבטחון עצמי שנולד אחרי כמה ימים
במקום חדש, אפשר היה לראות שזהו לא יומה הראשון כאן והיא כבר
מצאה לה מקום ללגום כוסית בו הייתה לא פעם ולא פעמיים.
ניצלתי את העובדה שהיא עצרה לרגע להדליק סיגריה כדי להאעביר את
עיני מעקביה הגבוהים עד לשיערה המסודר בקפידה, היא התלבשה
בצורה מאוד אלגנטית ונראתה כאילו הייתה בובת ראווה בחנות
מעצבים.
הלכנו בין סימטאות צרות ורחובות מוארים בפנסי רחוב גבוהים, עד
שהיא פנתה לרחוב צדדי קטן שלאורכו היו עמודי בטון עגולים,
שנראו כאילו מישהו שדד מוזיאון ושתל אותם שם.
נכנסנו לבאר קטן שהיה מאוד מוזר, הוא נראה כאילו שימש כגלריה
לאומנות מודרנית שהייתה מוריבדית משהו, גם הקירות היו חלק
מהתערוכה והיו צבועים ברסיסי צבע אדומים ובמשיכות מכחול בצבעי
בורדו, המוזיקה הייתה אלקטרונית אבל לא כזו שהורגלתי לשמוע
באוזניותיי, מצד אחד היה קשה לנהל שיחה הגונה אך הקצב לא היה
מספק כדי לרקוד, מוזיקה תקועה באמצע, מתברר שמנגנים את זה בכל
המקומות כאן.
חיפשתי מלצרית כדי לבקש תפריט אך לא נראה שהן היו פה בכלל,
עצרתי מישהי שהתרוצצה בין השולחנות אך היא הסתכלה עליי בבלבול
גמור, והתחילה למלמל משהו לא מובן מתוכו הבנתי רק " תיירים
ארורים", הבחורה שהכרתי הסתכלה עליי וצחקה, " חכה פה ", היא
קמה והביאה לנו שתי כוסות של משהו שנראה כיין אדום מסוג כלשהו,
ניחשתי שזה פורט שכן הצבע היה עמוק והטעם קצת יותר חזק מיין
רגיל, השקנו כוסות ושתיתי בשתיקה.
היא התחילה לספר משהו בהתלהבות עצומה, וניסתה לשאול אותי כמה
שאלות, אבל אני נותרתי בשתיקתי וניסיתי להנהנן בנימוס כמבין את
דבריה לחלוטין, היא המשיכה בשלה וניסית להבין חצאי מילים אבל
ממה שהבנתי לא הצלחתי אפילו לחבר משפט שלא נדבר על לענות לה
בצורה נורמלית.
רוקנתי את שארית הכוס והרמתי אותה מול פניה כדי שתראה לי היכן
אפשר היה למלא אותה מחדש, היא עצרה לרגע את שטף הדיבור לקחה את
המצית שלי שהייתה על השולחן והדליקה סיגריה נוספת תוך כדי שהיא
שותה את שארית היין שהיה אצלה.
בזמן שהיא הלכה להביא עוד שתייה, הדלקתי סיגריה וניסיתי להבין
מה אני עושה עם עצמי, מצד אחד כנראה שמצאתי חן בעיניה והיא
נראתה לא רע בכלל, מצד שני איני מבין מילה ממה שהיא אומרת
ואולי כוונותיי יתפרשו לא כהלכה.
הפעם היא הביאה ארבע כוסות, אולי כדי לחסוך לעצמה הליכה,
הרגשתי שהיין המוזר מתחיל קצת להשפיע וניסיתי לנחש מה אחוז
האלכוהול בו, היא המשיכה בדבריה ואני בהנהוני, פנייה היו לבנים
כמו שלג בחורף, שיערה היה שחור כפחם בבטן האדמה, היא איפרה את
שפתיה באדום בהיר שחוץ מלהלום אותה גרם לה להיראות כאילו נלקחה
מאגדת ילדים, הדבר היחיד שלא הצלחתי לראות היה צבע עיניה, שכן
התאורה במקום התחלפה כל הזמן, מה שכן קלטתי היה ניצוץ של טירוף
קל באישוניה שכנראה היה קשור למה שהיא דיברה עליו באותו הרגע,
היא נראתה כאילו הייתה בטראנס, וחשבתי לרגע שהיא לא אותה בחורה
שישבה לידי ברכבת או אולי אז לא שמתי לב שהיא סובלת מחוסר
שפיות קל אך לא מזיק.
סיימתי גם את הכוס השנייה וחשבתי לתת ניסיון תירגום אחרון,
המילים שהצלחתי להבין היו מעט משונות אך טיפה הצלחתי להבין את
נושא השיחה, ג'סטין, המרקיז דה סאד, ליאופולד פון זאכר, משהו
אמר לי שהיא לוא דווקא דיברה על ספרות.
חשבתי לרגע שאולי הנהוניי יעלו לי ביוקר בהמשך הערב, אך מצד
שני אולי אני אפילו אהנה, עד שלא ניסית משהו עד הרי אף פעם לא
באמת יודע אם הוא טוב בשבילך או לא.
סיימנו את שארית היין והיא קמה שוב, אך הפעם עצרתי אותה והנחתי
אצבע על פרק ידי איפה שלרוב אני עונד את שעוני שהפעם ששכחתי
בחדר, היא הבינה, לבשה את מעילה הארוך והחלה לצאת מהבאר, יצאתי
אחריה והאוויר הצח איוורר קצת את השכרות, רגע, לא שילמנו,
הוצאתי את הארנק ואמרתי לה שאני לא מכיר מקומות בהם מחלקים יין
חינם, היא החוותה בתנועת ביטול והמשיכה ללכת.
היא שוב ביקשה אש, היא קרעה את עטיפת הוינסטון וזרקה אותה על
הרצפה, הכניסה את שתי הסיגריות האחרונות לפיה הדליקה אותן
והושיטה לי אחת, הפילטר היה מקרטון והנייר היה מקומט ולא לקח
לי יותר משתי שאכטות כדי להבין שהבחורה הזאת יודעת מה היא
מעשנת, לקחתי עוד כמה שאיפות, השתעלתי קלות והרגשתי שהגרון שלי
צורב שצורה מוזרה.
המשכנו ללכת דרך פארק עמוס כרי דשא, ומרחוק זיהיתי את המלון
שלי, לא רציתי לסיים את הערב ועל אף שהבטחתי לעצמי אין ספור
פעמים לא לערבב שתייה עם דברים אחרים עשיתי זאת גם הפעם,
ובקושי הצלחתי ללכת, היא לעומת זאת נראתה כאילו היא רק קמה
משנתה והיא פיכחת במאת האחוזים.
התיישבתי על ספסל בסוף הפארק, וניסיתי לארגן את מחשבותי אך לא
הצלחתי לסיים מחשבה אחת כמו שצריך, התחושה שרצה בגופי הייתה של
עייפות לא מובנת שהחרגה מגדר הרגיל בשעשועי בדברים מהסוג הזה.
היא שוב דיברה ודיברה ולרגע הייתי בטוח שאני מבין את כל מה
שהיא אמרה, קולה היה כעת כה מונוטוני שעצמתי את עיניי ונשענתי
עם הראש אחורה על הספסל.

איפה לעזעזל אני נמצא, חיפשתי את שעוני כדי לבדוק את השעה אך
מובן שהוא לא היה שם, הסתכלתי סביבי וניסיתי לקשר פריטים
מוכרים, או קי הבנתי לבסוף אני בחדרי, השאלה האמיתית היא איך
הגעתי ומה קרה בפרק הזמן שאני לא זוכר, כל גופי כאב במיוחד
פרקי הידיים שהיו נפוחים, קמתי מהמיטה וחיפשתי את בגדיי, עד
שהצצתי במראה שהייתה תלויה על השידה וראיתי שאני לבוש וכנראה
שלא פשטתי אותם כלל במהלך הלילה.
הארנק, הדרכון הסיגריות המצית היו חסרים, שיט איזה טיפש אני,
נפלתי לידי שוד שגם הוא לא ממש מתוחכם,פישפשתי שנית בכיסי כדי
להיות בטוח, אך חוץ מחתיכת נייר הם היו ריקיים, זרקתי את הנייר
לפח ואז נזכרתי שאף לא ראיתי אותו בעבר,  זה היה נייר כסף של
חפיסת סיגריות ובצדו הלבן היה כתוב מספר בין שלוש ספרות, ירדתי
מהר למטה ושמחתי לראות את פקידת הקבלה המוכרת שאלתי אותה אם
היא ראתה אותי מגיע עם עוד מישהי, ותיארתי לה את הבחורה, היא
הסתכלה עליי כאילו אני משוגע ואמרה לי שהיא הייתה במשמרת כל
הלילה ולא ראתה אותי נכנס, כדי להיות בטוחה היא הסתובה אחורה
לארונית קטנה והשיטה לי את מפתח חדרי.
עליתי מהר לקומה שלי ואכן החדר היה נעול, סובבתי את המפתח
ונכנסתי פנימה, פשטתי את הסוודר ובחנתי את עצמי במראה,
הוסתבבתי עם גב וראיתי שעל גבי היו סימני הצלפה ונשיקה מצויירת
בשפתון שאת צבעו הכרתי.
על המיטה היו מסודרים ארנקי, הדרכון ושאר הפריטים שלא היו פה
לפני כן.
סובבתי את הידית אך היא לא נפתחה, הכנסתי את המפתח אך הוא לא
התאים, על דלת החדר בעיגול קטן וכסוף היה רשום מספר שונה
מחדרי, הוצאתי את נייר הכסף המקומט וראיתי שהמספר תואם, שמעתי
שוב את צחוקה מהדהד במסדרון,זרקתי את הנייר עליו היה רשום 636
והבנתי שאת החדר הזה אני לא אעזוב בקרוב...