[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני זוכרת את היום שבו השמש כבתה. אני זוכרת בבירור את הרגע
ואת הבהלה שכולנו הרגשנו, את הפאניקה שאחזה בנו. אבל יותר מכל,
אני זוכרת את הימים שקדמו לזה.

נראה היה שכל העולם משתגע. נראה היה כאילו אני משתגעת.

העולם צרח צרחה דוממת. הצילו. אבל אנחנו לא הקשבנו, והשמש
כבתה.

ביום הראשון לא שמנו לב למשהו חשוד, למרות שהיינו צריכים לשים
לב. העולם נראה שקט מדי. שום נשיא של שום מדינה לא יצא בנאום
חוצב להבות ושורף גשרים, שום תאונה לא התרחשה באותו יום. כאילו
היקום כולו עוצר את נשימתו לפני הסערה הגדולה. ואני?

אני באותם ימים תפרתי. תפרתי והדבקתי. לא הבנתי בדיוק מה אני
עושה, אבל הרגשתי צורך עז לעשות את זה. אחותי הקטנה רצתה לצאת
לשחק, אבל אני נדתי בראשי. לא. אני לא יוצאת לשחק. אני תופרת.

ביום השני עננים כיסו את השמיים, ואני רציתי לצאת לחפש קישוטים
לתפירה שלי. לא רציתי קישוטים מסויימים, פשוט קישוטים. מהטבע.
קישוטים יפים. אבל אמא שלי אסרה עלי לצאת החוצה במזג אוויר
כזה. היא מריחה סופה גדולה, היא אמרה לנו. גם אחותי נאלצה לשחק
בבית.

אחת. שתיים. שלוש. קפיצותיה של אחותי בחבל נשמעו בסלון הקטן,
והטרידו את מנוחתם של כל בני המשפחה. אבל לא יכולנו לומר לה
להפסיק, למצוא לעצמה תעסוקה אחרת. כי לא הצלחנו לחשוב על משהו
אחר שתוכל לעשות. אני המשכתי לתפור בעצבנות, מרגישה שמשהו מגיע
אבל לא יודעת מה.

ביום השלישי העננים עדיין לא התפזרו, אז נשארנו בבית עוד יום.
מקווים שהעננים יעלמו בקרוב, כדי שנוכל לצאת החוצה. אחותי
התחילה לשיר שירי ילדים מטופשים, ואני התחפרתי מתחת לשמיכה,
מקווה שהיא תפסיק. היא לא הפסיקה. הרגשתי כלואה בבית. כולנו
הרגשנו כלואים.

ביום הרביעי יצאנו מהבית. נסענו לעיר, היינו צריכים לקנות
דברים. אוכל, סוללות. אמא שלי התעקשה שנאגור. היא אמרה, בקול
האפל שלה, שסופה בדרך. שאסור לנו להיות אדישים לעננים. בעיר
קניתי דבק וחוטי תפירה. אם אני אאלץ להיות בבית כל כך הרבה
זמן, אני אצטרך להעסיק את עצמי, וגם לדאוג שלא יגמרו לי
החוטים. אחותי שמחה לצאת החוצה סוף סוף. היא רקדה משמחה וקניתי
לה בובה, שיהיה לה משהו חדש לשחק בו כשנהיה בבית. כשחזרנו
הביתה, אמא נעלה את כל הדלתות והחלונות והדליקה את האח, מורה
לנו להישאר בתוך הבית. היא לא הייתה צריכה להשגיח עלינו,
מכיוון שכולנו ידענו שאף אחד לא ממרה את פיה של אמא.

ביום החמישי האוויר התחיל להיות אביך. הרגשנו כאילו שמיכה עבה
ירדה על העולם. אחותי התקשתה בנשימה והפסיקה לשחק. היא שכבה כל
היום במיטה ואני ישבתי איתה, מחזיקה את ידה ומספרת לה סיפורים
על כל הדברים שנעשה כשנצא מהבית סוף סוף. היא לא התעודדה ובכתה
כשהקושי בנשימה הפך לבלתי נסבל.

ביום השישי כולנו ישבנו ליד מיטתה של אחותי, ואמא, שהחליטה
לנסות להסיח את דעתנו, סיפרה לנו סיפור על דדלוס ואיקרוס, האב
והבן, שניסו לפני זמן רב להגיע לשמיים עם כנפיים מעשה ידיהם.
הקשבנו לסיפורה מרותקים.

ביום השביעי היא סיפרה על נפילתם מהשמיים אחרי שהתקרבו יותר
מדי לשמש ונכוו. אני המשכתי לתפור, והתחלתי להרגיש כלואה.
רציתי לצאת החוצה. לשחק עם אחותי, אולי. לחפש אוצרות בחצר.
לקפוץ בחבל.

ביום השמיני הגשם התחיל לרדת. גשם חזק, שדפק על הגג בחוזקה,
כרוצה להיכנס. הרוח שרקה באוזנינו למרות החלונות שהפרידו
ביננו. אמא הסתכלה דרך החלון במבט אפל. מתכנסת בעצמה ובמראות
שרק היא ראתה. השמש לא תזרח עוד, היא לחשה ברגעים שבהם היא
הייתה צלולה. איקרוס יעוף שוב, היא המשיכה ללחוש לעצמה.

באותו יום ברחתי החוצה, לגשם. הייתי חייבת את העלים, הנוצות
והענפים שלי. הייתי חייבת את הקישוטים שלי. נלחמתי ברוח והרוח
נלחמה בי. חזרי הביתה, הרגשתי שהיא לוחשת לי. אבל אני אספתי את
האוצרות שלי, אספתי אותם עד שאמא פרצה החוצה מהבית, הרימה אותי
בזרועותיה והחזירה אותי הביתה, נתמכת ברוח שכאילו נשאה אותה
לכיוון הנכון. ואני הייתי מאושרת. הדבקתי את הקישוטים שלי.

הסערה שככה ביום התשיעי, והשמש יצאה. כולנו יצאנו החוצה
בעקבותיה. התחלתי לעלות על גג הבית, לראות אותה יותר בבהירות.
אף אחד לא שם לב אלי. עמדתי על הגג, מתפעלת מהשמש, שהתחילה
להתכסות אט אט במכסה שחור. ליקוי חמה, אחותי צעקה. בהיתי
בליקוי החמה, מרותקת, מעולם לא ראיתי ליקוי חמה. השמש עמדה
גבוה מעל האגם, משתקפת בו.

איקרוס יעוף שוב, שמעתי את קולה של אמא בראשי. ידעתי שזה הרגע
שלי. לבשתי את הכנפיים שהכנתי, וקפצתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-לא..לא בא לי
יין. מזגי לי
בבקשה קצת אליהו
ענבים.



כבשל'ה בסדר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/11 5:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לאולייס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה