I know it's mad, but if I go to hell
Will you come with me or just leave?
I know it's mad, but if the world were ending
Would you kiss me or just leave me?
Just leave me?
האדמה רעדה, הושטתי את ידי לתפוס את ידו של האדם שעמד מולי.
"עזור לי!" צעקתי. ידו אחזה בידי, ונמשכתי כלפי מעלה. הבניין
התמוטט מעלינו כמו בניין לגו. לבנים התחילו נופלות עלינו ממנו.
רצנו, יד ביד, תומכים אחד בשני, מושכים אחד את השני.
האדמה רעדה בעוצמה שלא הרגשתי מעולם, לא רק הבניין שבו היינו
התמוטט - בתים, גורדי שחקים, חנויות - הכל התחיל להתרסק
ולהישחק מעוצמת הרעידה.
מסביבנו התחילה הבזיזה של החנויות - הדהים אותי אנשים שגונבים
מוצרי חשמל מחנויות שלא בטוח בכלל שיהיה חשמל להפעיל אותם
כשהכל יגמר. הרגשתי משיכה בידי. "בואי!" הוא צעק. "את לא רוצה
להיות פה כשהכל יתמוטט." רצתי אחריו. ידעתי שהוא צודק, וידעתי
שהוא לא יעזוב את ידי אלא אם אגיד לו שאני הולכת בנפרד. ידעתי
שהוא יודע שלעולם לא אגיד לו את זה. ביחד היה לנו סיכוי גדול
יותר לשרוד את זה.
רצנו. רצנו המון זמן עד שאיבדתי את תחושת הזמן. שעון לא היה
לי, והשמש הייתה גבוה בשמיים. היא קבועה בשמיים מאתמול. שום
ענן לא העז לחלוף על פניה. נפלתי כשהגענו לפארק כלשהו, מתנשפת.
עדיין מחזיקה בידו, מה שאילץ אותו לעצור ולהתיישב גם הוא.
"אוויר," לחשתי. הוא שתק, נותן לי כמה דקות לנשום, ידינו עדיין
משולבות. אם אעזוב אותו - ידעתי - שנינו נהיה אבודים.
כשנשימתי חזרה אלי הוא הצביע בזעזוע על העצים סביבנו. הם נבלו,
הופכים לצהוב ואז לחום ואז לאבק. עמדנו כמה שניות המומים,
כחולקים כבוד לעצים, לפרחים שגם התחילו לנבול. גם העשב נבל.
"אנחנו הולכים למות?" שאלתי בלי קול. הוא הביט בי, חסר תשובה.
המשכנו לרוץ, בורחים מהמוות הרודף אחרינו. מחפשים מסתור מהשמש
החמה. בורחים מהבניינים המתמוטטים עלינו. הציפורים צפצפו, חגות
במעגל סביב החורבן כעורבים בבית קברות.
המשכנו לרוץ, אחיזתנו מתהדקת, צעדנו הולמים בראשנו ומשתלבים
ברוח השורקת. הוא סימן בראשו על מקום מחסה. בניין קרס והשאיר
מדף אבן קטן שאליו השמש לא הגיעה. התיישבנו מתחתיו בהכרת תודה.
מוחנו הפסיק לפעול, פעלנו מתוך אינסטינקט הישרדותי. גופינו
פעלו על אוטומט, מסונכרנים כמעט לגמרי. קמנו ביחד, מהנהנים אחד
לשני, ורצים.
הלילה ירד כשמיכה עבה, אבל לא העלים את השמש. השמים היו שחורים
כזפת, אבל השמש הצהובה עמדה בשמיים, קרובה מתמיד. עצרנו. ידענו
שאנחנו חייבים לישון. אחרת נפסיק להיות מרוכזים, נעשה טעויות,
וניהרג. התמקמנו במקום שנראה היה כמו פארק, אבל מלא אבק העצים
המתים. נרדמנו. לא חלמנו. התעוררנו לרעידות. פתחתי את עיני,
ידינו היו מופרדות. אחזתי מיד בידו, וגם הוא פקח את עיניו.
"גשם מטאורים," הוא לחש.
סלעים גדולים שעלו באש עפו עלינו. צרחתי. צרחתי נישאה ברוח.
הוא תפס את ידי וחידשנו את ריצתנו. הבטתי בשמים. הם היו עדיין
שחורים, אבל הניצנוצים שהיו שם התחילו להיעלם. נפלו עלינו.
הכוכבים נופלים.
האדמה בערה, והשמים התרוקנו אט אט מכוכבים, רצנו מהר יותר,
משתמשים בכל החושים שלנו כדי לברוח מהסלעים ומהאש. רצנו על
חיינו. רצנו ורצנו ורצנו ורצנו. הפסקנו לחשוב, הפסקנו להרגיש.
כל מה שידענו זה שאנחנו חייבים להמשיך. אם לא נמשיך נמות.
הבוקר עלה, השמיכה העבה התחלפה בזוהר צהוב שלא מאפשר להביט
לשמיים. הכוכבים הפסיקו ליפול. קיוויתי שכולם כבר נפלו, כדי
שבלילה הבא לא נאלץ לברוח שוב מהאש. לא היה לי חם. לא היה לי
קר. שום רוח לא נשבה והשמש הפסיקה לקדוח מעל ראשינו. הציפורים
השתתקו. הכל היה שקט. האדמה הפסיקה לרעוד. הבניינים הפסיקו
להתמוטט.
ואז הכל התחיל להתמוטט לתוך עצמו.
הבניינים הנותרים, העצים, השמש, הזוהר הצהוב. נפלנו על ברכינו.
חור נפער מולנו ב... אדמה. בכלום. יצא מתוכה ישות לא מוגדרת.
הוא הושיט אלינו את ידו. ידינו נפרדו. הוא הניח את ידו ביד
היישות, היא נדה בראשה, כמאשרת. הרגשתי את הקור בידי, היכן
שהייתה ידו ביומיים האחרונים. הוא הושיט לי את ידו. בהיתי בה.
ידעתי מה זה אומר: הסוף. הסוף של הכל. הושטתי את ידי, והכל
נגמר.
FIN
I know it's mad, but if I go to hell (I know it's mad)
Will you come with me or just leave?
I know it's mad, but if the world were ending (I know it's
mad)
Would you kiss me or just leave me?
Just leave me?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.