[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'יין לאולייס
/
סיפור זומבים

הם קראו לזה אפוקליפסה, סוף העולם. חלק, אלו עם ספרי התנ"ך,
קראו לזה גוג ומגוג. אנחנו פשוט קראנו לזה "פלישת הזומבים".

הכל התחיל בבת אחת. לא היה נשיכה פה ותקרית שם, כל הזומבים
הגיעו יחד, כאילו עלו מן הים, או מן הקבר, במקרה הזה. נשמעו
צרחות, מבזקי חדשות הורו להינעל בבית עם אספקת מזון, שתיה
וסוללות. מה הם מבינים. ידעתי שאם יש דבר אחד שכל אחד צריך
לעשות, זה לברוח. פירקתי את הרגל של המיטה שלי, העשויה ברזל,
נעלתי מתוך הרגל את הדלת, ויצאתי החוצה, עם תרמיל מלא באוכל קל
המסודר כך שלא יפגע בי. ליערות, ידעתי. ביערות אין נפש חיה, הם
לא יפגעו בי ביערות. השנים של קריאת ספרי זומבים, וצפייה בסרטי
זומבים השתלמה. רצתי במדרגות של הבניין, עם נכונות מלאה להתעמת
עם כל זומבי שיעז לחסום את דרכי.

ידעתי שהנשק המאולתר שלי לא יכול לעזור לאורך הפלישה. חשבתי על
רובה. לכוון להן למוח. בום. מתים. צריך לכוון למוח. ככה זה
תמיד. רצתי והתחלתי להכות לכל עבר עם הלום שבידי. שמעתי
גולגולות מתפצחות בקול מחליא. לא עצרתי לבדוק מה הנזק שעשיתי.
מי שעוצר - מת.

רצתי. כיוונתי לסמטאות הריקות יחסית מאדם. הם מריחים דם, כמו
כרישים. הם יגיעו לאן שיש בני אדם. נתקלתי בזומבי שנראה מוכר.
הנמכתי את האלה המאולתרת שלי. זיהיתי אותה. היה לה שיער שחור
ועיניים ירוקות והיא גרה קומה מעלי, ועכשיו היא הזילה ריר
וברברה "מוח". נשמתי עמוק וחבטתי בה בכל כוחי, וגלי הזעזוע לא
איחרו לבוא ולשטוף אותי. הרגשתי כאילו רצחתי אותה. ידעתי שהיא
הייתה מתה לפני שהגעתי אליה, ואולי אני הייתי במקומה עכשיו,
בגלל הרגע הלא נכון במקום הלא נכון. ריחמתי עליה.

ידעתי כל מה שאפשר לדעת על זומבים, קראתי כל מה שניתן לקרוא
עליהם, ראיתי כל סרט שיצא על זומבים. ידעתי מה הם עלולים
לעשות, את כל הקומבינציות המזוויעות של אפוקליפסת זומבים. חלק
טענו שהם אוכלים מוחות. חלק טענו שהם אוכלים בני אדם, ואם
ננשכת אתה הופך לאחד מהם. לא רציתי להסתכן. ידעתי שאני צריך
רכב. רכב גדול, דורס. חיפשתי בכביש הנטוש. ראיתי כמה זומבים
מפלסים את הדרכם. עיני נתקלו בחנות למכירת נשק. רצתי פנימה,
חטפתי רובה ותחמושת. התחלתי לירות. רצתי לעבר הרכב. הזומבים
רדפו אחרי. יריתי עליהם. התרמילים הריקים פגעו בעורי, משאירים
כוויות אדומות חמות. רעש היריות החריש את אוזני. הזומבים תפסו
ברגלי. ניערתי אותם מעלי. רצתי, ונכנסתי לרכב. נשענתי בהקלה על
המושב, נועל את הדלתות. לפתע שמעתי "ארר", חשוד. הרמתי את
ראשי, וראיתי זומבי מתרומם לעברי מהמושב האחורי של הרכב. תפסתי
את הקנה של הנשק, חש בחומו הלוהט, מוסיף לי עוד כוויות, וחבטתי
בזומבי בראשו, הזומבי צנח, דומם. זרקתי אותו מהרכב. מחלון הרכב
ראיתי כומר מניף את צלבו קדימה וממלמל מהספרים שלו. הזומבים
איגפו אותו. הוא היה אבוד. עצמתי את עיני, והתנעתי את הרכב,
נוסע כמו מטורף, דורס עשרות זומבים. לברוח., ידעתי. אני צריך
לברוח.

לא ראיתי לאן אני נוסע, ועצרתי ברעש מחריד אוזניים של התנגשות.
הסתכלתי על השמשה הקדמית. היא הייתה מרוסקת, יחד החלק הקדמי של
הרכב. אני חייב לצאת. יצאתי מהרכב, בורח. ליערות. אני חייב
להגיע ליער. טענתי את הנשק שלי ושוב יריתי בלי אבחנה. יודע שלא
משנה במי אפגע - גורלם נחרץ עוד לפני שאני הגעתי. רצתי. ראיתי
את שולי העיר ונחיל של אנשים שזרם ממנה. התעלמתי מהם. הם לעולם
לא יגיעו ליערות. המשכתי לרוץ. אחד הזומבים חטף ממני את תרמילי
עם האוכל. הכוח התחיל להיגמר לי. גם האוכל. רצתי לתוך חלון
שבור של חנות כלבו, נשרט ומדמם כולי, הוצאתי חטיפים שיעזרו לי
לשרוד את השעות הקרובות. ברחתי לדלת האחורית, והתחבאתי בחדר
הקטן. אכלתי, ונרדמתי.

התעוררתי לצלילי גירוד. פקחתי את עיני, מבוהל. הזומבים! הם
הגיעו אלי! חטפתי את הנשק שלי, והתחלתי לירות על הדלת. אחרי
שכל הדלת הייתה מרוססת פתחתי אותה באיטיות. גופות היו מפוזרת
לרגלי. טענתי את הנשק וברחתי.

הגעתי לשולי העיר, ושם התחיל היער. רצתי פנימה. ראיתי את העצים
סביבי, ונאנחתי בהקלה. עכשיו אוכל לנקות את פצעי ולנוח מעט.
התיישבתי על האדמה ועצמתי את עיני. חשתי כאב חד ברגלי. פקחתי
את עיני וראיתי זומבי דבוק לרגלי הימנית. ניערתי אותו מעלי.
הוא לא זז. הכיתי בראשו. הוא נפל, מת. בהיתי בפצע. אני חייב
למצוא עזרה, חשבתי.

חזרתי לרוץ. לעומק היער. רצתי ורצתי. צועק לעזרה. ראיתי אנשים
סביבי. למה חשבתי שביער לא יהיו אנשים? הנה, אנשים. התחיל
להיות לי קר. בהיתי בעורי, שהפך לכחלחל-אפרפר. בהיתי בעיניים
פעורות. פצעי כבר לא הכאיבו לי, והמחשבה האחרונה שעברה במוחי
הייתה: "ארר. מוח."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מעניין כמה מקבל
האיש שכותב את
הסלוגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/11 5:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לאולייס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה