[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לילה אחד רציתי נואשות סיגריה. ידעתי שלא אוכל להירדם, ושלא
אוכל לעבור את הלילה בשקט בלי סיגריה. הייתה לי חפיסת סיגריות
חירום שהחזקתי במגירה ליד המיטה, ולכן ידעתי שמהבחינה הזו לא
תהיה לי בעיה. חיפשתי במגירות אחרי מצית או גפרורים. זכרתי
ששמרתי במדף העליון כמה גפרורים, אבל כשהושטתי אליו את ידי
גיליתי שהם היו מפוחמים - השתמשתי בכולם, ומסיבה שאינה מובנת
לי כלל החזרתי אותם למקומם. כשחפרתי בנואשות במגירות, בתקווה
למצוא מצית זרוק. מצאתי שלושה. תחובים עמוק עמוק בתוך מגירת
הלחם. תהיתי למה יש לי מגירת לחם, אני בכלל לא אוכל לחם.

המציתים היו ריקים. הדלקתי אותם שוב ושוב בנואשות, בתקווה
להדליק אותם. כלום. זרקתי אותם לפח, וידעתי שאני צריך לעשות את
הגרוע מכל - לרדת לרחוב ולמצוא קיוסק פתוח שבו אוכל לקנות
גפרורים או מצית. אבל קודם כל - למצוא כסף.

התחלתי להפוך את הבית מחדש. מחפש כסף קטן מתחת לכריות של הספה,
בכיסי המכנסיים שלי ובתיקים ישנים. כלום. הוצאתי את הגרושים
האחרונים שהיו לי לפני יומיים, על אוכל. איזה בזבוז! התיישבתי
בייאוש על הרצפה, בוהה בסיגריות הקורצות לי מהקופסה הלבנה.
עיני נחו על מעיל שהיה מונח על שולחן המטבח. המעיל של השותפה
שלי. התגנבתי אליו בזהירות, בתקווה שהיא לא תתעורר. הכנסתי את
ידי לתוכו, והוצאתי שטר מבריק. נדמה היה שרוח סערה נכנסה אלי
הביתה.

"עזוב. את. הכסף. אידיוט!" נשמעה הצרחה.

"אש, מצית, גפרורים," יבבתי אליה.

"לא. אתה בחרת לעשן, תתמודד עם התוצאות. זאת גניבה!" היא חטפה
את מעילה וחזרה לחדר שלה, נרדמת במהירות הבזק.

נאנחתי בייאוש ולקחתי את מעילי, לא לפני שדחפתי לכיסי פאקט
סיגריות - הדבר הכי חשוב. יצאתי החוצה, לחפש מישהו משוטט
שידליק לי את הסיגריה, או סתם אחד לשנורר ממנו שקל.

"גבר, יש לך אש?" שאלתי מישהו שישב על ספסל עם בחורה, שככל
הנראה הייתה חברתו.

"לא," הוא הביט בי בעויינות. "עישון זה רע, זו התמכרות.
ומהתמכרויות קורים רק דברים רעים. לך מפה."

המשכתי בדרכי. שוטטתי חסר מנוחה ברחובות זמן רב, או לפחות זה
נראה לי כזמן רב. איני יודע. אומללותי התגברה והתגברה. הייתי
חייב סיגריה! הייתי עושה הכל בשביל אש. הכל. ראיתי קבצן ששוכב,
מוטל על גבו באחת הסמטאות. רכנתי מעליו, תוקע מול פיו מראה,
מנסה לגלות סימני חיים. כלום. לו בטוח יש אש, הקבצנים האלו
תמיד מסתובבים עם סיגריה דלוקה בפיהם. התחלתי לחפש במעילו,
מתעלם מהריח הנוראי והלכלוך עליו. הסיגריה חשובה יותר. הכנסתי
את ידי לכיסו, וסגרתי אותה על משהו שהרגיש כמו מצית. הוצאתי את
החפץ ואז הקבצן התיישב, זעם אדום בעיניו.

"גנב!!! אתה תגיע לגהינום! כולנו נגיע לגהינום!!!" הוא דיבר
כאדם מטורף. זרקתי עליו את המצית וברחתי לדרכי. הרחקתי יותר
ויותר מביתי, הגעתי לחלקים המפוקפקים יותר של העיר. עם הזונות
והמסוממים. שם אני בטוח אמצא אש. ניגשתי לאחת הזונות שעמדה
ברחוב, ושאלתי אותה אם יש לה אש.

"אש?! אתה רוצה להצית אותי! אתה רוצה לרצוח אותי ולהעלות את
גופתי באש! מה פתאום?! רוצח!!! רוצח!!!" היא צרחה עלי. ברחתי
שוב. מה קורה לאנשים בזמן האחרון?! חשבתי לעצמי בזעזוע. אני
בסך הכל רוצה אש, והיא צורחת עלי.

עברתי ליד אנדרטת זיכרון קטנה, שדלק מעליה נר נשמה קטן. ככל
הנראה לאחד מאנשי הרחוב שנדקרו, נורו או נחנקו באחד מהתגרות
שלהם. הנר בער בצורה מדהימה, משולב בכתום, צהוב ואדום. קורא
אלי. האש שחיפשתי. הסתכלתי סביבי בתקווה שאיש לא יראה אותי,
שלפתי סיגריה וכרעתי להדליק את הסיגריה...

"חצוף! כופר! שד! אל תטמא את זכרה של חברתנו היקרה עם הסיגריות
שלך! חצוף! אידיוט! כופר!" מישהי החלה להלום בי במיומנות
השמורה לאנשי רחוב. נמלטתי.

התיישבתי באחת הסמטאות, מיואש. בגדיי היו קרועים, דיממתי והכל
כאב לי. ומה רציתי בסך הכל? אש...

"פססט." נשמע קול. הסתכלתי. עמד מעלי אדם עם מעיל ארוך. "שמעתי
שאתה צריך אש, ושעשית דברים די אמיצים כדי להשיג אחת."

הסתכלתי עליו בתקווה. הוא המושיע שלי? האדם שיביא לי את האש
הנכספת? הרגשתי כמו האדם המביט בפרומתאוס המעניק לו את האש
הראשונה. ישועה.

"בוא אחרי," הוא חייך ונעלם מאחורי הפינה. עקבתי אחריו. נכנסתי
לתוך בניין חם מאוד ואדום מאוד. המשכתי לעקוב אחריו. זנבו
מתפתל בשמחה מאחוריו. רגע... זנב? לא היה לו זנב קודם!

"ברוך הבא לגהינום!" הוא צחק בקול. "אתה מת. תהנה מהאש שלך."
הוא דחף אותי לתוך הלהבות.

הוצאתי את הסיגריה, והדלקתי אותה. סוף סוף. אש.

עכשיו אני פה, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, מתעלם מניסיונות השד
להתעלל בי, ומאושר. לא גהינום. גן עדן.



אפילוג

אם דואגת חיבקה את בנה במיטתו, משכיבה אותו לישון. "מה החוקים?
תגיד לי."

הילד ציחקק. "אסור לגנוב, צריך לנהוג בכבוד בחסרי המזל, אסור
לרצוח, חייבים לנהוג בכבוד במתים."

"כל הכבוד," היא נישקה אותו על מצחו. "ומה יקרה אם תפר אותם?"

"אלך לגהינום!" הילד הקטן ציחקק שוב.

"כל הכבוד. לילה טוב." היא כיבתה את האור.





הבהרה: אני לא מעשנת וככל הנראה גם לא אעשן בעתיד. הרעיון
מאחורי הסיפור לא קשור בכלל לסיגריות, ומעבר לזה שהסוף הצחיק
אותי נורא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התיאוריה הפשוטה
ביותר תנוסח
באופן המסובך
ביותר




מרפי


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/11 5:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לאולייס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה