שמש חיוורת הפציעה מעל בתי האבן עם גגות הרעפים האדומים מבשרת
על לידתו של יום חדש. דינה הסתובבה במיטה הזוגית והחליקה את
ידה אל צדה הריק. היא האזינה לקול הפרות גועות בזמן החליבה.
אורי השכים קום אל הרפת ותכף ישוב לארוחת הבוקר. דינה לקחה עוד
נשימה, שואפת את ניחוח הבדידות אל קרבה, מתמלאת ונאחזת בו ואז
התרוממה באחת. היום התחיל.
הבוקר של דינה עמוס בפעילות. היא מתארגנת ומארגנת את כל
שסביבה, נעה מן הקומה הראשונה לשנייה מעירה את הבנים, מרתיחה
מים לקפה עולה שוב לוודא שהבנים ערים. מבעד לחלון, היא יכולה
לראות את הבית השכן. במרפסת יושב אביה, קורא את עיתון הבוקר
ואמה השכימה וכבר התחילה לעבוד, תולה כביסה ומזמזמת לעצמה שיר.

דינה מזרזת את הבנים, שואלת מה הם רוצים בכריך. הם מתעלמים
ממנה. היא מכינה לפי ראות עיניה, מכינה להם בקבוקי שתייה יש את
מיץ התותים שאמה הכינה מפרי העץ הגדול בחצר. הילדים אוהבים
אותו כמו שהוא, עבור דינה הוא מתוק מידי, והיא מוהלת אותו
בתפוזים שהיא סוחטת בעצמה. עכשיו המיץ גם טעים וגם בריא. שתי
ערימות של סנדוויצ'ים ובקבוקים מחכות להיאסף על-ידי הילדים,
שמשום מה אינם מגיעים.
היא שוב עולה לחדרים. נועם, הצעיר מביט בעצמו במראה בודק אם
כבר צמח הזקן על פניו ודרור, הגדול חזר לישון. דינה מרימה את
קולה בצעקה, והוא פוקח עיניים, מבקש עוד כמה דקות של שינה
ונתקל בסירוב. יש לימודים, אין שחרור מהם. הוא מתעקש והיא
מסרבת, פותחת את חלון חדרו לרווחה, ורואה את בעלה משוחח עם
הדס, שעובדת במזכירות המושב. היא לא מצליחה לראות בבירור את
ההבעה שעל פניהם, אבל יכולה לקלוט בוודאות את תנועות הידיים
שבעלה משתמש בהן. לא התנועות הגדולות בהן הוא משתמש לשכנע שהוא
הצודק. אלה תנועות קטנות, מחוות, ליטוף של כתף, מחיאת כף,
תנועות מדודות שמביעות קרבה.
דינה עוזבת את החלון. בנה שוב עצום עיניים והיא שוב מעירה אותו
והוא שוב קורא לה נודניקית והיא כבר צועקת עליו שהוא בן 17
והגיע הזמן שייקח אחריות. הוא מסתכל עליה, משפשף עיניים. מי זו
האישה הזו שמאבדת שליטה וצועקת? דינה ממהרת להרגיע את סערת
הרוח שאחזה בה, ומסננת לעברו שיירד למטה, ארוחת הבוקר מחכה לו.
היא יוצאת מהחדר, מותירה שובל של דאגה אחריה.
דינה הולכת למחשב, להדפיס את המבחן שהיא תעביר היום לתלמידי
כיתתה. העכבר האופטי שוב נתקע לה. למה צריך את  כל החידושים
האלה. היא דופקת על העכבר.
"יכול להיות שצריך להחליף בטריה" אומר נועם ממקומו ליד השולחן,
שותה את כוס הקפה שהכינה לו. הוא מנקר בארוחת הבוקר, ודינה
חוזרת למטבח. תכף היא תוציא סוללות חדשות מהארון, אבל אורי
צריך לחזור כל רגע, והיא רוצה להכין לו ארוחת בוקר. כמה זמן
לוקח לו לשוחח עם הדס?

"בוקר טוב" מרעים אורי בקולו העמוק, מבשר את בואו. הוא מסיר את
מגפיו המטונפות מוקפות בצרור של זבובים קטלניים ונכנס יחף
לבית. נועם מכניס את הכריכים שהכינה אמו לתיק ונעצר ליד אביו
שטופח על כתפיו ומברר מה בתכנית שלו היום. דינה קוטעת את
שיחתם, שולחת את נועם לבית הספר, שלא יאחר. דינה מגישה לאורי
את ארוחת הבוקר שלו. ידיו של אורי מתחת לברז והוא משפשף אותן
היטב עם הרבה סבון.
אורי מספר לדינה על פיצוץ בצנרת, שנאלץ לעבוד כל הבוקר כדי
לתקן אותה. "בטח שמעת את כל הטרקטורים שעברו פה". דינה ליד
המחשב הביתי החליפה את הסוללות, ורעש המדפסת נשמע. "דינה" אורי
עומד מעליה, "את מקשיבה לי בכלל?"
"אני צריכה ללכת" היא עונה. היא אוספת מן הכוננית את ספר שיריו
של ביאליק מהם תלמד בשיעור היום ומכניסה את המבחן לקלסר ואת
הקלסר והספר לתיק הצד.
"קרה משהו?" שואל אורי. דינה מושכת בכתפיה, ומבקשת ממנו
שכשיסיים רק יניח את הצלחת בכיור, היא כבר תשטוף אותה כשתחזור.
"דינה" אורי אינו מוותר.
"אתה עומד חצי שעה ומדבר עם הדס ואז מספר לי סיפורים על
פיצוצים?" אורי אינו מתבלבל ואומר לה שהדס היא זו שהזמינה
עבורו את הסיוע ודינה קוטעת אותו "אל תשקר לי, אורי. תכבד
אותי, ותחסוך ממני את השקרים האלה. אני לא ילדה."
"את חושבת שאני משקר לך?" אודם עולה בפניו, ודינה משחקת בריץ'
רץ' של התיק שמונח על כתפיה. "בחיים, דינה, בחיים, אני לא
שיקרתי לך. תסתכלי עליי" הוא דורש, היא מרימה אליו מבט, לא
מתרשמת מדבריו, ואורי ממשיך במתקפה "בחיים לא בגדתי בך למרות
שהיו לי את כל ההזדמנויות ואת כל הסיבות"
"את כל הסיבות?" דינה מקפלת את כאבה בשלוש מילים.
"כן. דינה, את כל הסיבות. את יודעת מה זה לחיות עם אישה כמוך?"
האש מתלקחת ואורי מפזר סביבו את כל המילים ששמר בבטן. "לחיות
עם אישה קרה כמוך? את יודע מה זה? נכון, תמיד יש ארוחה מוכנה
על השולחן, ובגדים בארון והבית נקי אבל אין כאן טיפה של חום.
של אנושיות" היא מתיישבת על הכסא, מקשיבה לדבריו והם מהדהדים
בקירות ליבה מאיימים לפוצץ אותו. "את אישה קרה" הוא מעיף אליה
מבט, היא מקשיבה והוא ממשיך. "את לא מסוגלת להבין שבני אדם
זקוקים לחום. אני זקוק לחום. לחיבוק, לליטוף. וכן, גם לקיים
יחסי מין, גם זה חלק מזוגיות"  
אורי מסיים. עכשיו הוא מרוקן והיא מלאה.
"מסכן", היא אומרת בטון שאין בו רחמים. "אם רק הייתי יודעת
שאתה כל-כך סובל מנוכחותי" היא מצקצקת בלשונה. תחושה של גועל
ממלאת את אורי כלפי האשה שלו. הוא לא מסוגל לשאת את הציניות
בדבריה ויוצא מהבית. דינה מליטה את פניה בכפות ידיה. מה,
לעזאזל, היא עשתה?
היא קפואה במקומה, משלבת את ידיה על גופה הרועד. מחזיקה אותו
חזק. דבריו חדרו דרך העור הדק ששומר עליה, מתפשטים במהירות
ממלאים כל חלל. כל הריק שאפף אותה מתמלא בדבר חדש, במילים
הרעות האלה. בגינוי הזה. היא לא אישה. היא מפלצת.
"אמא?" דרור רואה אותה בחולשתה, ודינה ממהרת להרים מבט חד אל
בנה ששוב יאחר לבית הספר, למרות כל השיחות שערכה עימו. היא
קיוותה שלפחות הוא לא שמע את הויכוח שלה עם אביו.
"אתה עוד פה?" היא רוטנת לעברו.
"רבת עם אבא?" הוא שואל, מתקרב אליה והיא מתעצבנת עוד יותר.
"כמה פעמים צריך להעיר אותך בבוקר?" טון הדיבור שלה עולה והיא
כמעט צועקת. "מה אתה רוצה? לא ללכת לבית ספר? אתה רוצה לא לגשת
לבגרויות? למה אני צריכה כל הזמן לריב איתך?" איפה אבא שלו
עכשיו, למה בזה הוא לא מתערב? מניח לה להילחם לבד מול שני
ילדים ששונאים ללמוד.
דרור משנה כיוון ויוצא מן הבית. על השולחן עדיין מונחים
הכריכים שלו, ודינה רוצה לצעוק אחריו שיבוא לקחת אותם. מבעד
לחלון היא רואה אותו נעצר ליד אביה ומברך אותו לשלום. היא
מתבוננת בהם משוחחים ונאחזת בשיש, פרקי ידיה מאדימים. היא לא
קוראת לו. מה זה משנה בכלל, ממילא הוא לא מקשיב לה. כשדרור
מתקדם, דינה מבחינה שהוא לא הולך ישר לכיוון בית הספר, אלא
פונה שמאלה אל הרפת. שיילך לעזאזל. שילכו כולם לעזאזל.
דינה מתקשרת אל בית הספר שהיא מלמדת בו, מודיעה שהיא חולה.
המזכירה מברכת אותה בהחלמה מהירה, והיא יודעת שגם היא חושבת
שהיא אישה קרה. כולם חושבים ככה. שילכו לעזאזל.
היא פותחת את הטלוויזיה, אך אינה מתרכזת בה. מחשבה אחרי מחשבה
רצה בראשה של דינה, מעבירה את שנות נישואיה לאורי. החל מתחילת
היכרותם בתיכון האזורי. היא נזכרה בימים הטובים כשגרו בעיר,
בדירה קטנה ופשוטה גידלו את שני הבנים. היא מצאה מהר מאוד
עבודה בתור מורה, אבל לאורי היה קשה יותר. ואז ההורים שלה
הציעו להם חלקת אדמה במשק שלהם, לבנות עליה בית. אביה הזמין את
אורי להמשיך את דרכו במשק, ואורי שהתגעגע לעבודת הכפיים ביקש
לחזור. למרות התנגדותה, היא נכנעה בסוף להפצרותיו של אורי,
שהבטיח לה שאם לא יהיה טוב, הם יעזבו. אבל מרגע שהם הגיעו, לא
היה שום דרך לנתק אותם מהמושב. הילדים השתלבו נפלא, נהנו
מהחיים בטבע, מקרבם לסבא וסבתא. גם אורי פרח, כולם אהבו אותו
וביקשו את קרבתו. והיא... היא ניסתה להיות חזקה, והנה, מסתבר,
זה מה שבעלה חושב עליה.  
"דינה?" קול אמה, העיר את דינה משרעפיה. היא לא יודעת כמה זמן
היא ישבה בסלון, בוהה בנקודה בלתי נראית. בטלוויזיה קריין מספר
על הרגלי האכילה של דובי הקוטב, ודינה מתנערת ועוטה על פניה
ארשת אדישה. "ראיתי שהאוטו שלך פה. לא הלכת לעבודה?"
"לא, אני לא מרגישה טוב" אומרת דינה ואמה שלה בוחנת אותה היטב,
כאילו היא שוב ילדה קטנה שאמא שלה צריכה להחליט האם היא מספרת
לה את האמת, או מתחמקת מלימודים. ושוב היא משחקת בתפקיד של זו
שדואגת לה, שאכפת לה, דינה מכבה את הטלוויזיה ומתאמצת לו לומר
דבר. אמא שלה ממשיכה לדבר איתה, מדובבת אותה. איך מזוג הורים
כל-כך חמים, יצאה אישה כל-כך קרה, היא ידעה שזה מה שכולם
חושבים. אפילו בעלה. אפילו הילדים שלה. הם אמרו לה את זה "סבתא
ככה וסבתא ככה" והיא היתה אומרת להם נכון, אבל אני אחרת. אני
אדאג לילדים שלי. אני אתן כל מה שאוכל כדי להגן עליהם. "אולי
כדאי שאני אתקשר לאורי?" מציעה אמא שלה "את נראית שצריך לקחת
אותך לרופא".
"לא צריך. אני מספיק גדולה להסתדר לבד" היא מבקשת מאמה שתלך,
אבל אמא שלה מתעקשת, ודינה מרימה את הקול, דורשת פרטיות.
"בסדר, בסדר," מרימה אמה את ידיה בהכנעה. "אפילו שאת כבר
גדולה, אני עדיין דואגת לך."
"דואגת" חוזרת דינה על הדברים בינה לבין עצמה. איפה היית
כשהייתי צריכה שתדאגי לי? הקור נושב בעצמותיה, ולמרות שהיא
מחבקת את עצמה, הרעד לא מפסיק. היא הולכת לחדר האמבטיה, ומביטה
בבואתה במראה, מתעכבת על הצלליות, על האודם. הכול במקום. היא
מחליקה בידה על לחייה שכבת הסומק עדיין במקומה. אחר היא לוקחת
את מפתחות הרכב נכנסת מתניעה ונוסעת.
היא לא יודעת לאן היא נוסעת, אבל זה לא באמת חשוב. רחוק
מהמושב. רחוק מהמקום שבו גדלה שבו חיה כמעט כל שנותיה. הטלפון
הסלולארי מצלצל, וקול מתכתי נוקב בשם בעלה. דינה אפילו לא
מתאמצת לחפש ולענות. והוא ממשיך לצלצל ולצלצל. היא יודעת שאמא
שלה דיברה איתו. היא עוברת על פני תחנת דלק, ובלי לחשוב, סוטה
לכיוונה. היא קונה חפיסת סיגריות, מצית ובקבוק של וודקה וחוזרת
לרכב. היא נוסעת אל המצוק. שנים היא לא עישנה, לא שתתה ולא
ביקרה במקום הזה. שנים.  
שוב הסלולארי. דינה מוציאה את הסוללה ומשליכה את המכשיר מעליה.
היא מכבה את המנוע ולוקחת את הבקבוק. טעם הוודקה חריף, שורף את
גרונה לא יותר מן המלים ששמעה היום. לא יותר מהשתיקה שלה
שנמשכה ונמשכה. ונמשכת.  
הוא צודק. היא אישה קרה. היא רצתה להיות אחרת. היא ניסתה. היא
יוצאת מן הרכב להתמזג עם רוח החורף הקרה שעוטפת אותה. היא
מתקרבת לשוליים, פוסעת בזהירות. שם, למטה, הגלים גועשים.
מתנפצים אל המצוק בשאון רב. היא שוב חושבת על אורי כמה שקיעות
הם ראו מכאן, מפנטזים על החיים האמיתיים, שאחרי התיכון ואחרי
הצבא, ואחרי האוניברסיטה. אורי, שגדל איתה, שליווה אותה כל
השנים. במקום הזה הציע לה אורי נישואין. אורי שאחרי עשרים וחמש
שנים ביחד, אומר לה שהיא קרה. שהיא לא מספיק טובה, ויש לו את
כל הסיבות לוותר עליה.
מעבר לעצים, היא שומעת טנדר עבודה. היא מסתכלת אל הים, גם
כשהטנדר פונה ונוסע לכיוונה. גם כשנעצר. גם כשדלת הנהג נפתחת
ואורי קרב אליה בצעדים גדולים ובוטחים ריח הדשן והזבל המוכר
מלווה אותו ודינה שאפה אותו עמוק, ממשיכה לבהות קדימה.
אורי התיישב לידה בקול אנחה כבדה, חש בצינה שנושבת מאשתו ובכל
זאת מבקש ממנה לחזור הביתה. הוא רוצה לקום, ללכת. עייף
מהניסיונות להבין אותה. כולם מנסים לעזור והיא מרחיקה אותם.
אפילו את הבנים שלהם. אפילו את ההורים שלה שעושים בשבילה הכול,
היא הודפת.
"אני רוצה שתגיד לי את האמת, אורי", היא מבקשת, והוא מהנהן,
מזכיר שתמיד הוא אמר לה רק את האמת. "אם כל-כך רע לך, למה
אנחנו עדין ביחד?" הוא שותק. אין לו תשובה. "זה ההרגל?" היא
נותנת לו אפשרויות בחירה. "זה הילדים? זה המשק?"
"אני לא יודע." הוא מודה. "אני באמת לא יודע." דינה מציתה
לעצמה סיגריה וגם אורי מצית לעצמו אחת. "אף פעם לא באמת חשבתי
על גירושין כאופציה, דינה" הוא אומר. "אני תמיד, ניסיתי לחשוב
איך להמשיך למרות הכול, אני לא בן אדם שקם והולך." הוא שואף את
הסיגריה אל קרבו ומוציא עשן לבן, ומביט בו עד שהוא מתפוגג יחד
עם דבריו. החלל בינו לבין דינה מתמלא בשתיקה רוויה בצער. "מה
השתבש בינינו?" הוא שואל. דינה עדיין שותקת. "כשהתקשרתי
לאיתוראן, לדעת איפה את, והם אמרו לי שאת כאן, זה נראה לי
מוזר. לא ידעתי שיש למקום הזה משמעות עבורך. ופתאום הבנתי
שכנראה שכן ואני באמת שואל מה השתבש?"
"שום דבר" אורי מביט אליה בכעס, שוב היא משחקת בו, אבל היא
ממשיכה. "כשמערכת יחסים בנויה על שקר, צפוי שהיא תתפרק
מתישהו", הוא רוצה שוב להתגונן, לומר שלא שיקר לה, אבל משהו
במבט שהיא מפנה אליו, משתיק אותו. לא. זה לא הוא ששיקר. זו היא
ששיקרה. הוא מכווץ את גביניו, בשאלה. דבריה נקלטים אט אט
בתוכו, והוא מבין שיש משהו שהוא לא יודע.
דמעה נושרת מעניה, ושביב של חמלה מתעורר בו ומעורר בו את האהבה
הישנה שחש כלפיה. חזה עולה ויורד, ואורי קשוב לנשימותיה.
"דינה," הוא לוחש לה ברכות, כל-כך הרבה שנים הם מכירים, כמה
היא יכולה להפתיע אותו? "את יכולה להגיד לי. לא משנה מה תגידי,
אני איתך. אני מבטיח." ובכל זאת החשש, מתגנב כשהוא רואה אותה
עם הפנים לאדמה, קרועה.
היא נושמת נשימה עמוקה, ופונה אליו. "אתה זוכר את הפעם הראשונה
שלנו?" היא שואלת מבעד לכפות ידיה, המכסות את פניה.
"בטח" הוא אומר.
"שיקרתי לך אז" הוא בוחן את צדודיתה היפה. מסוקרן. מהי
הרלוונטיות של שקר עשרים וחמש שנים אחרי שנהגה. "אמרתי לך שאני
מתרגשת," הוא הנהן. "האמת היתה שפחדתי."
"זה טבעי."
היא מנידה בראשה, מבקשת שייתן לה לדבר, עד שאזרה אומץ. עד
שהעזה סוף סוף לספר. אסור לו לקטוע אותה. והוא מקשיב. "פחדתי
שתדע, שאני לא באמת בתולה. חשבתי שאם אני לא אספר אז זה ייעלם.
כאילו שלא היה". היא נושכת את השפתיים ודם נוזל. היא מלקקת
אותו בלשונה. אורי מאזין גם לדברים שאינם נאמרים. "זה לא נעלם
אף פעם. זה רק התחזק".
"לא תספרי את מה?" אורי לא מבין.
היא מרימה את ראשה, עכשיו היא מסתכלת עליו, מסתכלת לו בעיניים.
היא תגיד את מה שיש לה בלי לפחד. "שאבא שלי" היא מתחילה ולא
יודעת איך להמשיך. "שאבא שלי..."
"מה עם אבא שלך?" אורי הסתכל בה. הוא אוהב את חמו. ודינה לא
בטוחה שהוא יאמין אם תגיד. ובכל זאת היא מחליטה להמשיך. היא
התחילה והיא תסיים. היא תגיד את שלה.
"אבא שלי  הסוד שהלך והתעצם במשך שנים נהדף הישר אל תוך המחיצה
שחצצה בניהם. נפילתה פגעה הישר בבטן הרכה של השניים, מרסקת
אותם לפיסות חיים מבוהלות.
"לא יכול להיות" הוא אמר והיא זיהתה את המבט הזה. המבט שממנו
חששה כל חייה. אי האמון הנורא הזה. "לא יכול להיות" הוא אומר
לה. היא אוספת את גופה, מתרוממת.
"מסתבר שכן." היא יורה אליו. "מסתבר שאני גדלתי עם המפלצת הזאת
ואתה החזרת אותי לכאן." היא מתכופפת ומרימה את בקבוק הוודקה
אורי נדרך, אבל לפני שעשה צעד, דינה זורקת אותו מעבר לראשו
מעבר למצוק. היא לא תיתן להם לשבור אותה, כאילו היתה בקבוק
וודקה זול. היא תלחם בהם. עם האמת שלה.
"דינה" אורי קורא לה היא לא נעצרת, מחפשת את מפתח המכונית, אבל
הרעד בידיה מקשה עליה. הוא רודף אחריה לרכב. היא מנסה להכניס
את המפתח לחור המנעול. "דינה אני איתך. " הוא אומר לה, היא
מגבירה את מאמציה להתחמק ממנו. "דינה" היא מסתובבת אליו, עיניה
אדומות ודמעות פורצות מהן, הוא שולח את זרועותיו לחבק אותה,
להעניק לה מחומו." אני אוהב אותך". היא נצמדת אליו כמו שלא
עשתה שנים, והוא מהדק אותה אליו. המחיצה נפלה הסוד הענק שרבץ
על נישואיהם יצא אל האור. עכשיו מתחיל המסע האמיתי. המסע של
החיים שלהם.