יש רגע בחיי כל זוג נשוי, שבו האישה רוצה להתגרש. זה קורה אחרי
ארוחת הערב, מלאה ודשנה ובסיומה שני בני הזוג מלאים ומפוצצים.
ואז הגבר טופח לעצמו על הבטן ובשיא הטבעיות אומר "אני הולך
לסלון" ומשאיר אותה לבד עם כל הכלים המלוכלכים שצריך עכשיו
לפנות ולשטוף (ומכיוון שהם זוג צעיר אין להם מדיח כלים בבית).
התלבטתי, האם זו אכן עילה מספקת לגירושין, כשהסתכלתי על ערימת
הכלים שעמדה בכיור וחיכתה לי. כנראה שלא. עניתי לעצמי, הפשלתי
שרוולים וצללתי פנימה, מעבירה בראשי את סוף השבוע שעבר עלינו.
כמעט לא רבנו בכלל, וכנראה שאנחנו באמת מתחילים ללמוד אחד את
השנייה.
"מאמי", ארי בא והתרפק עליי, מחבק אותי מאחור, מתחכך בי בהנאה,
שיתפתי איתו פעולה נהנית מהסחת הדעת הבלתי צפויה, ומהתחושה שגם
הוא כמוני, לא רוצה להיפרד. "תסיימי מהר, יש עוד מעט פרק הדחה
בהישרדות" לחש על אוזני בין נשימה לנשימה.
"אתה קל לך להגיד, הולך ומשאיר אותי עם כל הכלים" הטחתי בו
בטון מתפנק כראוי למישהי כועסת שלא רוצה להרוס סוף שבוע נפלא
בגלל שטויות "ובכלל לא אכפת לך שיש לי את המטלה הזו להגיש
מחר". הוא נישק לשקע צווארי, והציע להחליף אותי, כדי שאוכל
לסיים בזמן.
"היה היה פעם..." אני מתחילה. לא. "היה היתה פעם ילדה..."
לא. לא. לא. אוף, מה נהיה ממני. מה זו העילגות הזו פתאום? אני
שתמיד מסוגלת לכתוב בלי בעיה, שכותבת את הברכות של כל המשפחה,
נתקעת על המשימה המטומטמת הזו. יאללה, אני מעודדת את עצמי,
תיק-תק, תקתקי את זה, עוד שעה יש הישרדות. אני מקציבה לעצמי
זמן, אין מה להימרח, המטלה אמורה להיות פשוטה.
"כשהייתי קטנה, הייתה לי ילדות מאורשת"
יש! הצלחתי לנסח משפט אחד שלם. אני קוראת אותו שוב, ומתחילה
לפרק. "כשהייתי קטנה" - כמה קטנה? בת שנה? גן? טיפש עשרה? מהי
ילדות? מתי אני מגדירה את הילדות שלי? מתי התבגרתי? לא מאורשת.
מאושרת. אני מתקנת ונתקעת על המילה הזו עוד זמן מה. איך אפשר
להגדיר מאושרת? שוב פעם אני מקללת את המטלה הזו שניתנה לנו.
הרבה סלשים נכתבו בה "כתבו על זיכרון ילדות /אירוע משמעותי
שהיה בעל השפעה / משמעות עבורכם בבחירתכם לעסוק במקצוע
טיפולי". נו, באמת, איך אפשר לענות על זה?
"גדלתי בבית מבוסס עם אבא ואמא. הם לא היו נשואים באושר
ובעושר, אך גם לא היו גרושים, והצליחו לפרנס את המשפחה". אני
נעצרת ומוסיפה: "בכבוד". אני מחייכת. מתחיל בסדר. סוף סוף יש
התחלה. יש אבא ויש אמא. נכון שהיו מריבות, והם רצו להתגרש, אבל
הם לא. ובסך הכול, הם כן שמרו על התא המשפחתי היציב. מה עוד
יש? חברים.
"לימור היתה החברה הכי טובה, ובפניה חשפתי את כל סודותיי.
ענבל, היתה שכנה שלי. יחד היינו הולכות לבית הספר. היא לא היתה
מאוד חכמה, אבל היה לב טוב. אני זוכרת שפעם אחת, בדרך חזרה
מבית ספר, היא מצאה חתול נטוש, ואימצה אותו. היא הצילה אותו
בניגוד לכל הציפיות."
אני מתלבטת אם לכתוב על ארי. הוא למד בכיתה מעליי, הינו שכנים
והכרנו מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל לא היינו חברים. טוב,
היינו ילדים בתקופת החביון. רק אחרי הצבא התחברנו, ולקח לנו
עוד זמן עד שהפכנו להיות זוג. הוא סיפר לי שתמיד היה קצת מאוהב
בי, אבל התבייש. אני בכלל לא שמתי עליו, הוא היה מגושם כזה
וגמלוני. אני מנסה לחשוב על מאורע ילדות מכונן עם זה שהפך
ברבות השנים לבעלי, ולא מוצאת.
כיוון שאין לי שום דבר חדש לכתוב, אני קוראת שוב את הקיים.
עוברת על טעויות הכתיב ומתקנת, אורבת לאותיות שהתחפשו לאותיות
אחרות, מגלה אותן בקריאות קרב - לא תתחמקו ממני, ובכל זאת,
חלקן נותרות על הדף הלבן מהדהדות את חולשתי. ואני עדיין רק
בהתחלה.
"והיתה את ליבי" המחשבות מציפות פתאום, ואני בורחת מן המחשב אל
המטבח.
"הכול בסדר?" שואל ארי. הוא יושב מול הטלוויזיה בוהה בפרסומות,
ואני שואלת אם גם הוא רוצה קפה. ארי אף פעם לא מסרב לקפה ואני
מחכה שהמים בקומקום ירתחו.
"אוף המטלה הזו" אני אומרת ומניחה על פיסת עיתון זרוקה ספל
חום, שבור מעט בקצה. הוא מרפה מן הטלוויזיה, מגחך על ניסיוני
לשמור על השולחן החבול והשרוט שקיבלנו בתרומה מחברים של ההורים
שלי מפגעי היומיום. גם הוא כבר התרגל למטלות המפגרות שאני
מקבלת, והזכיר לי שאני בחרתי ללמוד טיפול, אז אין לי ברירה,
אלה לעמוד במטלות האלה.
"אז זהו, שבחרתי לטפל באחרים, לא בעצמי" הוא מושך בכתפיו.
שנינו יודעים שאי אפשר לטפל באחרים בלי לדעת קודם כל מי אני.
אבל איך אני יכולה לבחור זיכרון?  
"אז תכתבי על החיים שלך" הוא אמר. "תכתבי שהיתה לך ילדות טובה,
בלי משברים יוצאי דופן. תכתבי שבגלל שהיו לך כאלה חיים טובים,
את רוצה לעזור לכולם להשיג חיים מאושרים"
'להשיג חיים מאושרים'. אוף איתו, כאילו שאפשר לקנות חיים
מאושרים במכולת. הבחור הזה תקוע בתוך ריבוע שיכול להכיל בתוכו
אין ספור תוכנות מחשב, מה עם איזה כמה רגשות כמו אמפתיה?
הזדהות? "זה לא מספיק דרמטי" אני פוסלת.
"אבל אלה החיים שלך. את לא יכולה להמציא דרמות שאין בהם" הוא
מתעקש.
"אתה לא מבין שזה מה שהמורה הזאת מחפשת?" אני נוזפת בו וחושבת
על נויה, שבילדותה חוותה התעללות מצד אמה. היא חשפה בפנינו את
סיפורה כולל תהליך הריפוי שעברה, ומאז המורה מאוהבת בה, וכל
הזמן היא מציינת את האומץ הנהדר שלה והפתיחות. כמובן שאני לא
סובלת אותה וכמובן שגם כל האחרות (נשים, ברור שנשים) התחילו
לדבר ולספר על חוויות טראומטיות. רק אני שותקת. אין לי מה
להגיד, אז המרצה חושבת שאני מדחיקה. להקיא מזה.
"תכתבי על הזאתי מהכיתה שלך... נו... הזאתי שהתאבדה"
ליבי.
אני שוב חוזרת אליה במחשבות. 'הזאתי שהתאבדה'. אני מקרבת את
הספל אלי, הידיים קצת רועדות לי ותוכנו נשפך על הרצפה. אני רצה
להביא מטלית לנגב את הרצפה שלא תהיה דביקה. ארי כבר חזר להתרכז
בחדשות, ואני חוזרת אל הסערה המשתוללת בפער שביני לבין המסך.
חדירתה הפתאומית של ליבי אל מחשבותיי, טרפה את יכולותיי הדלות
ממילא לכתוב את המטלה הנוכחית. עברתי לגדל אווזים בחווה
בפייסבוק, ולמלא שאלונים של איזו דמות היסטורית אני. גיליתי
שאני הכובש אלכסנדר מוקדון, מתחשב אך אכזרי, חכם ובעל טקטיקות,
ובטח בגלל זה אני תקועה עכשיו בלי זיכרון ילדות שעיצב את חיי.
ואולי בכל זאת היה אחד כזה.
"היתה גם ליבי". אני שבה אל מסמך הוורד ורושמת. "היא לא היתה
מיוחדת במינה, או כריזמטית. היא לא היתה ספורטאית ולא דוגמנית
ולא מצטיינת בשום תחום שהוא ובכל זאת היא היתה אהובה. היה לה
מבט מיוחד, מלא חמלה..." הרחקתי ממני את המקלדת, והנחתי לדמעות
לזלוג ללא שליטה על לחיי.
"למה את בוכה?" ארי נכנס אל החדר, פניי היו מכוסות בכפות ידיי
והוא מיהר לשירותים להביא לי טישו. הוא ליטף אותי ונשק לשמורות
עיני, כמנסה לגמוע את דמעותיי. התכרבלתי בו, והוא עטף אותי.
אחרי שהדמעות נרגעו, התברר שהוא בא לאסוף אותי, כיוון שהפרק
התחיל. אבל הפרק כבר לא עניין אותי.
נכנסתי למקלחת אפופה באדי מים, נזכרתי איך יום אחד זה פשוט
נגמר. היא שמה קץ לחייה. כשיצאתי לא חזרתי אל המחשב. התיישבתי
על יד ארי המרותק למועצת השבט ובהיתי במסך.
"סיימת?" הוא הניח את ידי בכף ידו הגדולה ומשך אותה אל שפתיו.
הנדתי בראשי לשלילה. מרגישה את שפתיו העבות נוגעות בכף ידי,
ומניחה ראש על ברכיו. גיא זוארץ סופר את הקולות בקול דרמטי,
וארי מלטף את שיערי. "השבט אמר את דברו, את מתבקשת לעזוב את
האי", הוא אומר למודחת הטרייה. ארי מרוצה מן הבחירה של השבט,
הברית שבה הוא תומך עומדת בעינה.
"חשבתי, שאם אני אתן ואתרום את כולי למחנה, אז החולשה במשימות
לא תפריע. קיוויתי שהם יצליחו לראות מי אני באמת, אבל הם לא
הצליחו" אומרת המודחת הטרייה על החברים שהדיחו אותה ונאנחת.
"ואני נאלצת לשלם את המחיר", קולה נשמע על רקע הכותרות וארי קם
ומושך אותי לחדר השינה. "סיימת?" הוא שואל שוב, והפעם הוא גם
מביט בי, מחכה לתשובה.
"לא" אני עונה.
"אז מה יהיה?" הוא שואל. דואג לי. מברר אם זה למחר. כן. האם
אני צריכה עזרה. מושכת בכתפיי, כאילו שהוא יכול לעזור לי. אני
לא מסוגלת לכתוב הלילה כלום. "אבל את לא יכולה ללכת ללימודים
בלי להכין שיעורים" הוא מתקומם כנגדי, הופך להיות המצפון שלי.
אנחנו במיטה, מביטים אחד בשני ומתלטפים, סוגרים את סוף השבוע
שלנו ביחד. "לא חשבתי עליה עשר שנים" אני אומרת פתאום והוא
מבין שאני בכלל לא איתו. הוא נע לאחור, מרחיק את ידיו ממני
נשען על הכר ידיו מחזיקות את עורפו.
"הבחורה ההיא?" הוא מוודא שהוא עדיין איתי וקו המחשבה שלנו
זהה. אני מהנהנת והוא ממשיך. "היתה לה משפחה מפורקת לחלוטין,
נכון?" הוא דולה מזיכרונו הוא פרטים על ליבי.
"לא", הכחשתי. "מה פתאום. היו לה אחלה הורים, היא היתה משתפת
אותם בכל דבר" נזכרתי באבא שלה, שבא לאיים על אחד הילדים שהעז
לפגוע בה במהלך הטיול השנתי. "היה לה הכול!"
"לא זוכר את זה ככה" הוא הודה, ואני שאלתי מאיפה הוא בכלל הכיר
אותה. הוא למד עם אחיה הבכור, מסתבר. הם לא היו חברים אבל הוא
זוכר שהיה שם אבא חורג והרבה מאוד אלימות. ואני חושבת כמה זמן
אנחנו מכירים וכמה מעט אני מכירה אותו. כמה מעט הכרתי אותה.
ארי רוצה להמשיך להיות איתי. הוא מכבה את מנורת הלילה בצד שלו,
מחבק אותי, ותוחב את ידיו אל מתחת לכותונת הלילה שלי, מלווה את
ידיו בנשיקות פיו. אני שוב לא איתו. אני עוצרת אותו, והפעם אני
קמה מן המיטה, לובשת את הכותונת וחוזרת אל המחשב.
"בליבי מצאתי אוזן קשבת, כמו שלא מצאתי באף אחת אחרת. היא היתה
פנויה אליי, והקשיבה מניחה יד אוהדת, שואלת שאלות, מתעניינת.
כשההורים שלי היו באחת התקופות הקשות שלהם, התקרבתי אליה מאוד.
וככל שהתקרבתי, חשתי שאני רוצה עוד ועוד ממנה. וכמה שאני
שיתפתי אותה, היא אף פעם לא שיתפה אותי בחייה. יום אחד הודעתי
לה שאני לא מוכנה לחד צדדיות הזו ביחסינו, או שהיא תשתף אותי
או שאין טעם בחברות בנינו. חיוך מר התפשט על שפתיה, והיא אמרה
בסדר, אבל המשיכה בדרכה והתנתקה ממני. יום אחד, הגעתי לכיתה
והמורה סיפרה לנו שהיא התאבדה. שלושים ואחד תלמידים עצרו את
נשימתם. מאובנים. ואני ידעתי, בתוך תוכי, שהיה יכול להיות סוף
אחר. דרשתי ממנה בכוח להיות חברה, בלי להבין שאני צריכה לתת לה
זמן, לשאול את השאלות, להקשיב. אולי... אולי... אולי אם הייתי
נותנת לה מקום אמיתי, היא היתה משתפת אותי ולא עושה מה שעשתה.
היום אני רוצה להכיר אנשים מבפנים. למצוא בי את אותה חמלה
אינסופית, אותה הבנה מתמסרת שפגשתי בליבי. אני רוצה לעזור להם,
למצוא את האור - כמו שליבי היתה עבורי. כמו שאני לא הצלחתי
להיות בשבילה"
אני קוראת את הדברים שכתבתי, שגיאות הכתיב כבר לא מטרידות אותי
רק הדמעות ששוב זולגות על לחיי, מתאבלות על ליבי, על הילדה
שאהבתי, על האשמה שסחבתי איתי במשך שנים. על השאלה שנותרה
פתוחה: אולי כן הייתי יכולה לעזור, אם רק...
רעש המדפסת קורע את דממת הלילה ומביא אליי את ארי. "סיימת?"
הוא שואל. אני מסתובבת אליו ונתקלת במצחו המתקמט בדאגה, בחיוכו
הקטן בכפות ידיו העדינות. הוא שבע רצון מהצלחתי. ופתאום אני
רואה אותו. את מי שהוא. אני משלבת את ידי בידו ומתקרבת אליו.
"כן," אני משיבה ומחבקת אותו. סיימתי. אבל בעצם, רק התחלתי...