עלמה היתה בבית דירותינו, וברכה מצויה בה. יפת תואר היתה ונאת
שכל. שער בצבע האגוז גולש לה במורד גבה, לאורך חיטוביה
ובהולכה, נע היה ונד ימין ושמאל, ימין ושמאל. ויש אשר תעצרהו
בסרט שני אך סורר הוא שיערה ומציץ ושולח חינו לכל עבר. ושפתיה
שפתי שושנה, מצוירות בקו דקיק נמתחות מעלה בזוית עגולה וחיוכה
מגדיל היה זוויתן והשחוק ממלא פניה, ועיניה שצבען כצבע העננים
במי סגריר, רחבו כמבקשות לבלוע עולם ומלואו.
הרבתה שחוק אותה עלמה וגם רצינית היתה במידה. יושבה על ספסל
בגן רוחקת מהמולת הפעוטות שסביבה. ספר בידה, ממקומי ראיתי
כריכתו - פעם היא צבעונית ופעם לבנה לעיתים נופים זרים יש על
עטיפות ספריה: גבעות, ושדות ונהרות וימים ולעיתים תמונות בני
אדם או חיות. כמהה נפשי להושיט יד בדמות הנמר, או אל ירק
השמיים, ונותרת על עומדי. והיא, לבה לא אל הצבע שת. את נמלי
המילים השחורות,  ביקשו עיניי השמים שלה לשתות, כשהן שוטטות על
פני הנייר. דף עובר ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ולפתע עף הכדור
ומתגלגל הישר אל בין עמודי ספרה. נער קט רודף אל פתחה, מבוהל
ומיוזע עומד ומצפה לשמוע בקולה את הרוגזה. אך זו מרחיבה חיוכה,
בבת שחוק מוסרתו בידי בעליו. אוחז הפוחז הקטן בכדורו, שב אל
חבריו ורינה בשפתיו. ויש ופתאום מרצינה היא, מעווה את פניה
בכאב ודמעה עגולה מכסה עינה. זולגת הדמעה במורד לחיה נושרת היא
אל בין הדפים ונבלעת בם. ואני מכווצת, צופה בה. בהלה אוחזת בי
וברכי פקות. אם אגש, הן תדע שבסתר צפיתי בה. ואם לא אגש, הלא
כואבת היא.
לבסוף, איני מתאפקת, יוצאת מבין השיחים ורגלי טופפת לקראתה.
"מה פשר בכייך?" שואלת אני והיא מביטה בי בעיניים טובות.
"שוב צפית בי בהסתר?" גוערת בי ומניחה יד על לחיי כמו סוטרת.
נעים הוא לי מגעה. ועדין. וטבעת הכסף אשר לאצבעה קרירה על פני.
"אין עצב בי, רק שקוראת סיפור עצוב על אהבה, ולבי עם הגיבורה."

"ספרי לי," אני מבקשת. ושוב היא מחייכת, עוד מעט קט תתפנה היא
ותספר אודות נסיכה נהדרה זו אשר נשבתה בקסמי האופל, ואת שיעלה
בגורלה אצטרך אני לעזור לה להחליט. קולה נעים באוזניי, כקול
שירה ענוגה ורך כקולה של הרוח הבא מן הים ומביא עמו מליחות
רטובה ומרעננה.

בחורה צעירה ושמה עלמה, ורבב של רוע אין בה. רק טוב יש בה,
ונועם הליכות. ואהבה יש בה המספיקה למלא עולם ומלואו. ואהבה יש
לשכנתי היפה. אמיתית, לא כזאת מן הספרים. ברכב כחול ורב מהירות
מגיח אהובה ערב-ערב, מעבר לפינה. והיה ודעתו אינה נתונה בכביש,
כפסע היה בינו לבין האסון. ילד קט חצה הכביש, מעיף עפיפון
בשמיים צורתו כצורת המטוס, ופניו נשואות אליו. והנהג מהירותו
רבה ואך ברגעיו האחרונים, לחץ על הבלמים. אלומת האור לכדה את
הילד המבוהל, אצה אליו אמו, וצרור גידופים שלחה בנהג וכשהגיע
האם לבנה וחיבקתו פצח העולל בבכיה מרה.
את הרכב חונה היה מול בית דירותנו, ויוצא אט-אט, פתע נעלם
חפזונו ועתה רוצה להשהות את רגע הפגישה. סוגר הוא בטריקה את
הדלת, משמיע צפצוף קצר. את ידו הוא מעביר בשיערו, בוחן כל
שיערה שבמקומה מונחת. בעומדו על המדרכה, רוקק הוא אל שיח
היסמין, ויש ונזקק הוא ורוקק שוב. מכיס מכנסיו, מוציא חפיסת
מסטיק, לוקח טבליה וזורק אל פיו. מוכן הוא עכשיו לפגוש פני
אהובתו. שתיים-שתיים הוא עולה במדרגות, מקפץ אותן. והיא, אוטמת
אוזניה לקראתו. רק אחרי אשר ידפוק בדלתה, תשאל מי הוא זה, ויען
- תפתח לו. ענוגה תהיה, שמלה לגופה, מדגישה חיטוביה, והוא
יחזיק בה, ויקשה לעזוב. פיו ייגע בפיה ויישק לה.  
ואחרי שכבד יכבד העלם את הוריה, יישא שלומות באוזניהם וישמע
טרוניותיהם ואזהרותיהם, תהין עלמה לצאת עימו אל הרחוב. יד ביד
ירדו במדרגות, לאט ירד הוא הפעם, מתאים קצבו לשלה. ויפתח לה
דלת רכבו, ויושיט ידו לה, וכמו נסיכה תתיישב על המושב המרופד
בקטיפה וצבעי אדום ושחור בה, ותחייך. מן הבית קוראת לי אמי,
"בואי אכלי פת ערבך." עודני נאחזת בחלון ומבקשת בתחינה, "רק
עוד רגע." ואמי באה וצופה איתי, איך הוא כבר סוגר דלתה, ומדלג
בעליזות אל מקומו דופק על הפח הכחול בהנאה גדולה והיא כבר פתחה
לו דלתו, והרי הם מפליגים אל לילה של עינוגי גוף ונפש.

והנה נעלם הוא. ולא יבוא עוד. ועלמה בחלון עומדה ומצפה. מבקשת
אני לקחת כוס סוכר מאמה, ומציצה אליה. "הוא לא יבוא" היא מנחשת
אותי מאחוריה, "הוא לא יבוא". רוצה לנחם, לומר שיבוא. לומר כי
אל ייאוש, ואם אוהב הרי שיבוא.
והנה, האביב השיב לה את אהובה. מכונת הפח שינתה צבעה לירוק.
גדולה היא ומרווחת ומקום יש מקדימה ומאחורה. ובנוסעו בה,
מוזיקה מתנגנת מרעיפה קולה על הרחובות הסמוכים כולם. צרור
פרחים - שושנים אדומות וליליות ורודות, וסחלב לבן במרכזו, נושא
עימו, וחיוך גדול נסוך על פרצופו. וכשדילג במדרגות שתיים
שתיים, עלץ גם ליבי בקרבי. בוודאי תהא עלמה מאושרת. כה חפצתי
לראות בה בשמחתה.
והפעם לא אטמה עלמה אוזניה. יוצאה החוצה לפני שהגיע אל קומתה,
ודלת ביתה סגרה בפניו.  
"בבקשה," מתחנן הוא בחדר המדרגות והשכנים שומעים. "קבליני שוב
אלייך." והאור כבה על עיניו הפוצעות. וצורבת עלמה את שפתיה
בנשיכתה אותן. טעם של מלח מתפשט בחיקה, ודם. ושוב האור נדלק.
"מצאתי עבודה", הוא משיח בפניה. לא עוד שוטט פוחז, בעל באסטה
בשוק. פירות הרבה יש לו, ואהבה. אהבה גדולה. "פתחי לי
זרועותייך, אהובה. הן לא אוהב עוד אחרת מלבדך. אהבת חיי את,"
מטיל עליה את חינו ועלמה מהלכת במקומה, ואינה יודעת את ליבה.
להקשותו רוצה היא ואינה יכולה. והנה עיניו דומעות וליבה, אין
מתום בו ולא תרע היא לאף חי ופורשת זרועותיה לקראתו.
חיוך התרונן בליבי. הנה כי כן, ישוב חיוך לעטות פני עלמה ותשוב
זו להלך בנינו בצעד קל. מכניסה את הצרור לביתה, ואותו - אין
היא מכניסה. יורד הוא אל שחור הלילה, ומקל העישון בפיו, מאיר
כגחלילית. כעבור רגעים יורדת עלמה, מדרגה אחר מדרגה, עד אשר
מגיעה אליו. פורש את ידיו עבורה והיא מתחמקת מחיבוקו. "קודם
נדברה", אומרת היא ופותחת דלתה. אין היא ילדה עוד שצריכה כי
אחר יפתח אותה עבורה. והוא אל דלתו הולך, וראשו חפוי.  
ושוב בא נשף אחר נשף במכוניתו, וכבר אין הוא עולה לביתה,
להכביד כבוד בהוריה. צופר הוא מלמטה. ושב וצופר. ובחלונות אור,
וקול אנחה נשמע כאשר נראית לה עלמה, פוסעת חרש על רצפות השיש
הקרירות.

"על ברכיו כרע וטבעת זהב ענד לאצבעה. 'לנצח אבקשך, כי שלי
תהיי,' כך התחנן וזו הנידה בראשה לאות הן," מספרת אמה לאמי,
ומנידה בראשה. "עלמה זו, פתיה שאין כדוגמתה, אחריו תלך ואפילו
לשאול יובילנה. להתחתן היא רוצה. שד משחת הוא, והיא כסומא
אחריו הולכת." אני מתגנבת אל חדרה, ומציצה. מול המראה, עומדת
עלמה בשמלה לבנה. שובל ארוך לה לשמלה, וחסרת שרוולים. זרועות
עדינות אוספות שיערה ומפזרות. היא מנידה ראשה לימין ואז לשמאל,
וסימנים כחולים על זרועה. היא מחייכת אל בבואתה שבמראה,
ומסובבת ראשה. "עתליה", היא קוראת בשמי, ואני בשפל ראש, נכנסת
חרש. ידה נעה על ראשי פורעת שערות. "היפה אני בעינייך?" היא
שואלת ואני מהנהנת במרץ.
"הכי יפה בעולם," אני עונה.

ושוב חדל לבוא. ערב אחד לא הגיע, שעות ארוכות עמדתי אל החלון,
מתבוננת אל הפינה, משם תגיח עוד רגע במהירות עצומה, מכונת הפח
הירוקה. ואמי נאבקת בי כי שעת השכבה היא לי וכבר מאוחר. ובלילה
שאחריו שוב לא בא. ועלמה שבה אל הספסל. ספרה בידה הימנית, אך
הדפים אינם רצים בזה אחר זה, ושוב אינם מתחלפים. ויש שמבטה
עולה מהם, והיא בוהה ניכחה. ואף שעומדת אני ממש מולה אין היא
משגיחה בי. ועצב רב נשקף בן, ולא מן הסיפורים בא לה העצב.
עבים גדולים הקדירו את השמיים. ואמהות באות אחר יקיריהן,
מכניסות לבתים. וגם אמי באה. "בואי, בואי יפתי," כך אומרת לי.
"היכנסי הביתה, תכף הגשם ירד ותחלי." ליד עלמה אנוכי, ואינני
מרפה. ואמי פונה אל שכנתי - "לכי לך לביתך, עלמה, נכון הדבר
אשר עשית. כי פרנסה אין לו ודרך ארץ אין. מה לך ולו? טוב עשית
שגירשת עולו מעלייך." מהנהנת אמי בראשה, נותנת תוקף לדברי,
ודוחפת אותי קדימה. ועלמה נשארת על הספסל ועיניה קדימה. ושפתיה
מלמלות "אבל אהבה יש לו. אהבה גדולה."

ובערב שוב יבוא ואת מפתנה לא יעבור. "תגידי לה שתבוא, אני זקוק
לה," זועק ומתחנן ואמה מבקשת כי אל ביתו ילך ויעזבנה לנפשה.
"אני לא יכול," הוא אומר. "בבקשה, אני אשתנה. בשבילך. אני
אשתנה. את הכוכבים בשמיים אוריד בשבילך," הוא זועק אל תוך הבית
מבקשות אותה עיניו. והיא מסתתרת. עיניה שחונות, אם תביט בעניו,
ישוב הכישוף. אסור. והוא מתחנן, והאם סוגרת דלת ביתה בפניו.
"לך-לך," מגרשת האישה, ועלמה בחדרה והים סוער בעיניה, ודמעות
שוטפות את העולם, כי עולם ומלואו יכול צערה למלא. ואולי,
מבזיקה שוב המחשבה, אולי לא יהיה אחר. אולי לא יהיה אחר שיאהב?
שכל-כך יאהב? יאהב עד מוות?
והיא יוצאת את חדרה, אל בין זרועותיו.
ובין לילה ובין שחר, צעקות גדולות מעירות את השכונה ומאירות את
החלונות. מבין התריסים שולח הוא יד אל פניה והיא נהדפת אל אבני
המרצפת. קול אין בוקע מפיה. ואותו זד נופל קדימה, כורע לצדה,
מבקש את סליחתה, הן לא התכוון הוא. והיא אינה עונה, ידיה
מתנגשות זו בזו, קמה, מיישרת שמלתה, מרימה פניה, זורקת דבר מה
ועולה במדרגות, בלי הסב מבט.
"עלמה," צועק הוא אחריה. "עלמה," הוא שב ומתחנן. "עלמה!" זעקות
נוגעות עד לירח.
"קישטא," צועקים מבין החלונות. "קישטא שד משחת. בן עקרות."
והוא הולך ונעלם.

נעלם השחוק מחיוכה של עלמה. כבות עיניה. הולכת היא כנראית
ואינה רואה. רוצה אני להצילה ובאה לצדה. לוקחת את ידה בידי.
ספר סגור מונח על ידה, והיא מלטפת בו ברכות. ידה נעה קדימה
אחורה. גופה שח כאדם מתפלל, והיא, תפילה אין על שפתיה. וכתם
סגול תחת לעיניה.
"ברוך הוא שעזבך," מרננות השכנות. "לא חן לו ולא הדר, ומוטב לך
כך שהלך."
"אבל אוהב הוא," מלחשות שפתיה. "ומה אם לא יאהב אחר?"
ולבי יוצא אליה, ורוצה לומר, אני, אני אוהבך. עד עולם אוהבך.
וקולי אינו נבקע מפי.

ובא שוב, ומתחנן. והימים עשרת ימי תשובה. בדלת סגורה מבקש הוא
כי תשיב פניו אליו. "שמעי קולי, אהובתי," הוא אומר. "סלחי לי",
הוא מבקש את נפשו. "בלעדייך אני מת." ומעבר לדלת, עומדת עלמה,
שמורה במריה ועיקשת. "לעולם לא אוהב אחרת מלבדך."
והדלת אינה נפתחת.

ובלילה הוא חוזר שוב והוא בגילופין. עולה במדרגות, גופו נגרר
אחר רגליו, נופל הוא אל המדרגות ושב וקם וליד הדלת מבקש הוא את
עלמה. "צאי אליי. לא יכול בלעדייך," צועק אל הדלת הסגורה.
ובבוקר רואים השכנים כי על קיר הבניין כתוב ועומד, "עלמה, אני
אוהב אותך" ברסס שחור. ועיניי עלמה כים סוער. "אוהב," היא
מלמלת. ומצקצקים השכנים בלשונם. כי שחת הוא, ואין לו אדם אשר
בפניו ייתן את הדין.

וביום המחרת, לא חזרה עלמה אל ביתה. רד הלילה, כוכבים נדלקו
ברקיע, והיא טרם חזרה. גם טלפון לא הרימה, לומר מה עיסוקיה
ואין איש יודע דבר אודות מוצאותיה ובואה. והלילה רד, וטרם נשמע
דבר מעלמה, ואין הדבר תואם את הליכותיה. זומנו השוטרים, במדיהם
הכחולים. דובבו דיבובים, משאלים תשאולים, מחפשים חיפושים. גם
אל ביתו של הזד הולכים הם. מבקשים למצוא את עקבות זו אשר אבדה,
אולי יודע הוא דבר מה. וצפצופי מכשירים וקולות באוויר, מכאן
ומשם ולפתע. "מצאנו אותה". רגע קצר של דממה ברשת ומייד המולה
ורעש ניידות. שניים הם, ובמותם לא נפרדו, וידו לחצה על ההדק.
והבהובי פנסים מסתובבים ומסתובבים.
עלמה היתה בבית דירותינו, כאחות היתה לי. עלמה היתה ואינה עוד.