בדיעבד אני חושב שאלו לא הייתי מתעכב בגין שיחה עם השומר בפתח
הסופרמרקט, לא הייתי נתקל בטפיל הזה שנפל עלי באוטובוס כמו אבן
שפגעה בול במטרה.
ברגע שראיתיו עומד ליד הנהג קיוויתי שרק לא ישב לידי. במחשבה
שנייה, מהירה, העתקתי מקומי אל הכיסא הפונה אל מעבר הכיסאות
הצר. כך טוב. עכשיו שיחפש לו מקום אחר. היו לו פנים שהזכירו
חציל מאורך בעל עקמת קטנה, גוף מאורך ורזה, סנדלים ומכנסי חאקי
קצרות.
מאחורי נראו מקומות פנויים. רווח לי.
נראה שלקח את הזמן לפי צורכו שהרי אני רואה אותו עומד ומדבר עם
הנהג שמשתדל לא להעתיק מבטו מהחלון הגדול.
הוא לא דואג כלל, אני חושב. את המקום באוטובוס הוא הזמין לעצמו
מראש. הוא בהחלט יודע היכן יישב. הנהג עושה איזו תנועה של
ביטול בידו והוא מחייך אל המעבר הצר שלפניו. עכשיו אני רואה
בבירור את העיניים העכבריות האלו הרצות במאורותיהן. שפם עבה
מתהדר לו מעל פיו מזכיר  את שפמו המסולסל של הרס"ר שהיה לי
בצבא. חולצה צבעונית  עם דוגמא אבסטרקטית. פה מעוקם מעיד שהרוק
עוד קיים בפי בעליו. "זוז " הוא פוקד עלי כדי שאפנה לו מקום.
אני לא חושב הרבה וזז לכיוון החלון. בדיעבד הייתי צריך לתת לו
לשבת ליד החלון כי כך הוא סוגר עלי את אפשרות המילוט. איזה
גועל הרוק הזה המקציף בזוויות פיו אני מסיט ראשי אל החלון.
"מה אתה מתחמק!" הוא אומר לי וריח של שיכר חריף נודף מפיו.
"מה אתה רוצה ממני?" אני אומר בקול תקיף, כאילו פגע בי או
הכאיב לי.
" כלום. רק דרך ארץ. שתפסיק להתעלם ממני."
"מי מתעלם? מה מתעלם? אני בכלל לא מכיר אותך! מה אתה רוצה ממני
לך חפש לך..."
"גמרת. עכשיו תקשיב. " אומר בכעס ונותן בי מבט מאשים:
הוא הרים את קולו והרגשתי עצמי נבוך מול היושבים מאחורי
ולפני.
" אתה מתעלם , ובכוונה, כי המצפון שלך מעיק עליך. ועל תנסה
להתחכם אתי, אני חזק ממך ומכה אחת שלי תשלח אותך לעזאזל וזה מה
שמגיע לך חתיכת חמאה רכה."
"סלח לי אדוני הזר, אך אתה מחליף אותי עם מישהו אחר. זה לא אני
מה שאתה חושב, מעולם לא ראיתי אותך ואינני מכיר אותך אולי
תעזוב אותי או שאקרא לנהג."
"עכשיו אתה מאיים? פשפש  שכמוך." אומר ולוחץ את כף  ידי עד כי
נדמה לי שעוד רגע וישברו עצמותיי הדקות.
"תבקש סליחה ומיד לפני שאני אפצפץ את עצמותיך החלולות. "
הרגשתי שהלחץ על כף ידי הולך וגובר נשכתי את שפתי אך לא הוצאתי
הגה מפי.
"אתה תשבור לי את כף היד, זה יעלה לך כסף." אמרתי
כהרף עין הוא הרפה.
כסף, הא, חשבתי לעצמי. ובכן, ארד בתחנה הבאה. אך מה אם לא ייתן
לי לרדת? אקרא לנהג. אבקש ממנו לעצור. הוא לא יקשיב לי. הרי יש
עוד נוסעים באוטובוס, אינני בן יחידי.
"מה אתה חושב." אמר בתקיפות.
"אולי תספר לי מה אתה חושב?"
אני שותק.
"אולי תספר כבר או שתחטוף מכות. הא?"
"עכשיו תגיד בקול רם שכולם ישמעו 'אני איש רע ואכזר ומבקש
סליחה מהחבר שיושב לידי"
שוב הצליח לתפוס את כף ידי. ברי היה לי שאם לא אומר את הדברים
הוא ישבור לי את כף היד. נראה שברח ממוסד לחולי רוח, חובה
אזרחית מצידי לעורר את דעת הקהל שלידי ובמיוחד את דעת קברניט
האוטובוס.
"היי נהג!"קראתי ספונטאנית.
האיש לוחץ בחוזקה על כף ידי.
"איי איי הוא שובר לי את כף היד."
הנהג עוצר את האוטובוס ומבקש מהאיש לרדת.
"שהוא יירד! מצביע עלי.
שני אנשים קמים ועוזרים לנהג לזרוק את המטריד מהאוטובוס.
"קוראים לך יצחק יונגר " מספיק לזרוק מאחורי כתפו, ואני הילד
שמאחורי הצריף הירוק." הוא אומר ומורד מהאוטובוס.



התמונה מלפני חמישים וחמש שנה חזרה אל מול עיניי.
אני, הגבוה בין ילדי הגן מוליך את שמעון הקטן בידי אל מאחורי
הצריף הירוק מושיב את הילד בטרנינג הדהוי, הכחול, לידי ומבקש
ממנו לספר לי סיפור.  לאחר מכן אני מכה אותו כדי שיספר לי עוד
סיפור וכך עד הרגע בו הגננת מבקשת לחזור אל הצריף. וכך מידי
יום ביומו.


עכשיו אני רואה אותו מהחלון עומד לבד ומסתכל עלי בבוז. אני
פותח את החלון שלידי מביט אל עיניו שלא שינו מבטן ואומר לו מלה
אחת:
"סליחה".
האוטובוס זז. אני מביט אחרי ורואה והנה  האיש מתיישב ליד  צריף
הקיוסק הירוק וארשת פניו שלווה.