הלך את החורף הזה שעוד מעט נגמר. הלך עם החתולים, עם
בקבוקי-השתייה שהיה אוסף מהפחים, עם האזוב והעובש שהיה צומח על
גופו, עם שיער דביק ושמנוני עור מזיע חוסר במקלחת. היה הולך את
הבתים הנטושים והמזרנים המסריחים, היה הולך את הוודקה הזולה,
את הסיגריות המסריחות הנדירות, היה הולך את הרביצה על ספסלים
בגנים ציבוריים, והכוכבים שהיו הולכים ומתמעטים, והעננים שהיו
מחדירים צינה דקה לעצמותיו. והיה צל, והיה שד בלתי-נראה, מגיע
לעוד פח ירוק גדול צפרדע ומפשפש בלי לדעת מה ימצא. ומוצא יד
חיוורת לבנה, עם טבעת יקרה, ויודע שהיד מחוברת לפנים של אישה,
והם בטח בשלבי-ריקבון, כחולים ומוכתמים, והוא לא יסתכל על
הפנים.
הוא לוקח את הטבעת, מקלף אותה מהאצבע הרזה, ולא מסתכל אחור,
רוקק על האספלט נגד עין-הרע ובשל התחושה הרעה. הוא הולך וממשיך
ללכת את החורף, ונעליו מתבלות על המדרכות הלחות.

הוא היה רזה מאוד, אבל נע כמו שמן. הוא ישב באחד השולחנות
הציבוריים המקורים והוציא אוכל מתוך קופסאות ושקיות. הוא מזג
היטב את האוכל לתוך צלחות פלסטיק וערך מזלגות כפות וסכינים
חד-פעמיים. הוא הוציא יין משובח ומזג אותו לכוס פלסטיק. הוא
הוציא מפית שחורה והניח אותה על השולחן, ולידה כוס פלסטיק
נוספת ובה פרח אדום בודד. אז התחיל לאכול. ככל שהוא אכל ושתה
הוא השמין יותר ויותר. השומן והשמן זלגו על שפתיו שהלכו ותפחו,
היין ניגר מפיו כשהוא שתה ומילא שוב ושוב את כוסו. לבסוף
התרווח שמן כמו שלושה אנשים וניגב את פיו המשוח שמן במפית
השחורה. אז לקח את הפרח האדום ורחרח אותו בהנאה חולנית.

סי תומס פלאד הביט עליו בפליאה, והשמן הביט עליו רגע מתמוגג
מעצמו ואסף את כל שאריות הארוחה והכלים לתוך שקית זבל כתומה.
"אהבה אותי מכשפה." הוא אמר לתומס בלי להישיר אליו מבט,
ואצבעותיו שיחקו רגע בטבעת זהב כבדה על זרת כף ידו הימנית.
ואז לתדהמתו של פלאד הוא עמד רגע כאילו יש לו עצירות, הבליט את
ישבנו וחיצרר פלוץ ארוך ומתנגן. אז צחקק לעצמו והתרחק משם.

החתולה הזו, החתולה הארורה הזו, היא שורטת לי את הרגליים מרוב
אהבה!

אני מקבץ נדבות ברחוב מונטיפיורי פינת אבן גבירול. יש לי שרשרת
עליה מושחלים שיניים תותבות שנפלו ושן אחת של נמר אמיתי
שקיבלתי מאיזה אוסטרלי. יש לי קופסת-שימורים, קונסרב, עם שלוש
מטבעות של חצי שקל. כשמשקשקים אותו הוא משמיע הרבה רעש, ואתם
משחילים לי מטבעות של עשר אגורות. אני רוצה זלמן שז"ר, קמצנים!
לפעמים בלילה אני מקבל חסד מאיזו מסוממת שיש לה חשק ועושה חפוז
מלוכלך ומהיר מתחת לתחנה המרכזית במנהרה בפינה ליד תיבות הדואר
של הדואר. אישה היא אישה, חברים. אין מה לעשות. ואישה, כל
אישה, רוצה וצריכה להרגיש לפעמים זין של גבר בתוכה. אפילו אם
הוא מכוער ומזוהם כמוני עם שרשרת שיניים על הצוואר השחור שלו,
השיניים הרקובות וריח הרחוב שדומה לריח נפט ועשן.

לפעמים יש לי זמן לעשן סיגריות מחפיסה שמישהו זורק לי במקום
כסף. פעם במיליון שנה אני לוגם לגימת וודקה קטנה, ככה, רק קצת
ראש-טוב. לפעמים בין שאר הדברים אני מוצא בפחים איזה ספר בלוי,
שחסרים בו דפים, וקורא קצת כדי שהראש שלי לא יהיה טיפש לגמרי.
אח"כ אני מנסה ככה בראש לזכור מה קראתי כדי שיישאר לי בראש.
שמעתי שצריך לעשות את זה שעה אחרי שקוראים, כי לפני זה שוכחים.
אז זה נשאר בראש ויש לך על מה לחשוב. בגלל זה אין לי שגיעות
כתיב.

פעם ניסיתי לכתוב ספר ילדים. חשבתי ילדים הם טיפשים, לא קשה
לכתוב. אבל לא קיבלתי תשובה מההוצאה לאור הרבה זמן, ויום אחד
בא אליי איזה איש עם תיק, עומד לידי ומחייך. אני אומר לו מה
מצחיק, והוא עוד מחייך. ואז הוא שואל אותי אם אני כתבתי את
הסיפור על העכבר שאכל הומלס. אמרתי לו ש-כן, והוא צחק. אמרתי
לו מה מצחיק ומי הוא בכלל, והוא אמר שהוא מההוצאה לאור וזה
רעיון לפסקה לספר אימה של סטיבן קינג, ולא סיפור לילדים, וכל
הזמן אמר סיפור למרות שזה ספר קטן. ואז פתח ת'תיק והביא לי
סבון, להסתלבט עליי שאני מסריח, ואז צחק ככה עוד קצת ואמר עדיף
תכתוב שירים, אני אקרא, והלך.

מכרתי את הסבון בשני ש"ח.

ואז היו באים אליי אנשים שרוצים לראות אם אני קבצן משוגע שיש
לו מיליונים בבנק, ואני אומר להם שמיליונים בבנק לא גרים
ברחוב, זה רק עשירים קפיטליסטים עם ראש מעוות מפיצים שמועות,
ואני מתגאה שמכרתי את הסיפור על העכבר עם ההומלס בשני שקלים.
הם מייעצים לי להשקיע את הכסף בחיסכון עו"ש, אבל אני פוחד
יגנבו לי אותו מהבנק.

בבוקר יש הרגשה שהכול נגמר. היא שוכבת מתה על המיטה, עירומה,
מכוסה בסדין קל. שנים רבות כרסם בה כיליון הנפש, מיום ליום
הלכה ונחלשה, לבסוף לא יכלה לקום מהמיטה. אך נדמה שהמלאכים
פרשו עלייה את חסותם, ונתנו לה נחמה. מיום ליום יופייה הלך
וגבר. גופה אמנם היה שברירי ורזה, אך חטוב מאוד, מעורר תדהמה
ביופיו. אנשים נמשכו אפילו לאוזן שלה. גברים רבים וחזקים
באופיים חיפשו את קרבתה. הם רצו לתפקד בשבילה כמשענת, וליהנות
תוך כדי ובתמורה מיופייה המדהים ורכותה. אך על אף שלא הייתי
אדם חזק מספיק באופיו, היא בחרה בי, ולא רצתה אף אדם אחר.
הייתי סועד אותה יומם וליל, ופורש לשינה רק כשהיא נרדמה. באנחת
העירות הראשונה שלה הייתי פוקח עיניים ועומד לשירותה. היה לה
טוב-לב מדהים, רכות מסחררת, אצילות מעוררת הערצה. היא נראתה
יקרה לעין ערוך, ועדיין אצילית, אפילו כשהיה עליי לגזוז את
ציפורניה, ולנגב את הצואה מישבנה לאחר שביקרה בשירותים. יופייה
הפנימי היה כה רב, שהיא התעקשה לאחר הטלת צואה לשטוף את הרקטום
במקלחת, ולעשות מקלחת יסודית. היא לא סבלה את עצמה כשאינה זכה.
הייתי תומך בה, שוטף ומסבן את גופה העירום והחיוור. היא הייתה
נושקת על עיניי ומתכסה בשינה סהרורית. לא היו לה סיוטים - כי
לא היו לה חטאים, ומצפונה היה נקי. אך מלאכים לא יכלו לגבור על
כמיהתם והיו מבקרים אותה בחלומותיה בשנתה. כשהיא הביטה לשמיים
בשעת שקיעה ירדו דמעות על עיניה. לקח לי הרבה זמן להבין למה
היא בוכה בזמן זה. בזמן זה, היא אמרה, אלוהים נח לרגע ועושה
חשבון נפש קטן. רוב הזמן הוא מאוכזב ועצוב, ומרגיש שכוחו האדיר
לא עומד לו להיטיב עם בני-האדם, ומבט נוגה עולה על ישותו
חסרת-הגוף. ליבה יצא אליו, ולכן הייתה דומעת. כשהרוחות סערו
בעולם ואנשים היו מתים כזבובים, היא לא ידעה זאת, כי מנעתי
ממנה גישה לתקשורת מבחוץ להגנתה. אבל ידעתי שהיא יודעת בכל זאת
שמשהו לא בסדר, כי היא הייתה יושבת מול החלון, מביטה בשקיעה,
וממררת בבכי. היא הייתה אומרת שאלוהים בוכה, ושאלה אותי אם אני
יודע מדוע.

לבסוף מחלתה הכניעה את גופה. ריקבון העולם כרסם בנפשה שהלכה
והצטמקה, עד שלא נותר בה כוח לעמוד מול העולם, אפילו שעולמה
היה מוגן עד מאוד. היא התעוררה כמו בקרים רבים ושיחררה אנחה של
כאב פנימי, אני קמתי לשרת אותה ככל יכולתי, כמו תמיד, אך היא
אפילו לא הביטה בי. היא נשאה את עיניה למעלה, כשומעת בת-קול,
ואישוניה התגלגלו מעלה לתוך הארובות. אז יצאה ממנה נשיפה
ארוכה-ארוכה שנראה היה כי זו נשמתה שיוצאת מגופה, ואז היא נפלה
ללא רוח חיים. עיניה נעצמו, וגשם החל לרדת.

"אני עייף," הוא אמר ומת. אז הוא קם לאט וחיפש משהו במקרר.
"אין שתייה קרה, אין-אין,.. אולי יש לך כדור נגד צרבת?" עניתי
בשלילה. "הצרבת הורגת אותי," הוא אמר וחזר לאט למיטה. "אני
חושב אולי אני אמות, מה דעתך?" לא עניתי והוא מת. אז הוא אחז
בבטנו ורגליו רעדו. "וגם הראש לא בסדר," הוא אמר בקול כבד.
"אני רק בן 35, אני לא אמור למות," צעיר מאוד, אמרתי,
"כןןןןןןן..." הוא אמר ומת לרגע. "לוקחים אותי צעיר מדי, זה לא
פייר. אני רואה קשישים בגיל כפול - יותר בריאים ממני. בכלל
איזו שנה עכשיו?" אמרתי לו. "לי זה נראה כזה עתיק ועתידני
ביחד, אני לא יודע. בכלל הרבה פעמים כמעט הייתי מת, וניצלתי,"
הוא חייך ומת עם חיוך לשתי שניות. "אבל אני עוד כאן. לספר לך?"
מה שתרצה, אמרתי. "התחלתי לעשן בגיל 5," הוא פתח. "זה בשביל
להיגמל מהציצי של האימא שלי. ולא היה לחם, אז הייתי אוכל
עוגות, כמו שאמרה מרי אנטואנט..." הוא שקע רגע לבלבול, והתעורר
ממוות של חצי דקה. "הרבה צבעי-מאכל, הרבה שומנים. גם רעלים
ממש. ובגיל 12 התחלתי לשתות..." הוא נרדם לרגע, "אלכוהול.
בהתחלה בירות ובריזרים, אחרי זה כבר טקילה, וויסקי, וודקה,
ארק. קיבלתי פה סכין," הוא חשף את הבטן התחתונה. "ניתחו אותי
מה קוראים ניתוח פנדציט, הייתה לי דלקת, במעי..." הוא נרדם.
חשבתי לנצל את הזמן לעשן סיגריה והוא התעורר. "בי"ס מסריח,
ילדים היו מרביצים לי, דופקים לי ת'ראש בקיר. דברים היו זזים
לי בתוך הראש מהמכות. פעם הם גם עשו לי תרגיל כזה שהרס לי
ת'רגליים. צלעתי אולי חודש או משהו. מאז ההליכה שלי הייתה
מתנדנדת. בגלל זה לא הצלחתי לברוח מהמכונית ההיא..." איזו. "זו
שדרסה אותי." הוא שקע למחשבות. חשבתי שהוא משחזר בראשו את
המקרה. "שמע, אבא שלי אמר לי להפסיק לעשן, ולא רק הוא. ואימא
אמרה לי לא לשתות. אני מה שקורה כשלא מקשיבים..." ואז הוא פרץ
בצחוק מר על עצמו. "אז מה אמרת? אלפיים ועשר?" אלפיים
ואחד-עשרה, אמרתי. "כבר? איך שהזמן עובר... בכלל התחילה אצלי
הספירה ב-83, אימא אמרה לי, מנוחתה עדן, שסופרים. בראשון
לראשון 1983. חזרתי מבי"ס או גן, והיא אמרה שזו שנת 1983. ואני
שמחתי, למרות שלא ידעתי שהייתה בכלל 82...." הוא שתק ואז אמר,
"אתה אוהב אותי?" כן. אמרתי. הוא צחק. "כמו את כולם, כמו כולם,
אה? לא אהבו אותי באמת. אז מה אני משאיר אחריי? הרבה בלגאן,
קובץ יצירות... אני מקווה ישימו אותי במקום טוב, ליד נחל, עם
עצים, ודשא..." הוא שקע בתרדמה. חיכיתי קצת והדלקתי סיגריה,
מוכן כל רגע לכבות אותה כשיתעורר. אבל הוא לא התעורר. הוא מת
והפעם סופית. התקשרתי לחברת קדישא ועזבתי את המקום.