יש אמרה ששזורה היטב בפיהם של כל הגרים ברחוב ואוכלים לכלוך של
בני אדם, אם זאת כל אחד משנה ומעוות את אותה אמרה על מנת
שתתאים בצורה המדויקת ביותר לתפישת עולמו. היא תמיד מתחילה
בצורה זהה וההתחלתה ממצת בצורה הטובה ביותר את עיקרה- עורבים,
הם אומרים, חיה מוזרה מאוד. חתולים, הזכרים המבוגרים, מוסיפים
לעתים ואומרים שעורבים חכמים כמעט כמו חתולים, אבל הם ברבריים
כמו כלבים, ולמרות שלא נהגתי לראות עצמי כחלק אינטגרלי מאותה
קבוצת עורבים שעלייה כולם מדברים קצת החמיא לי שיש חתולים
שמוכנים לבלוע את כבודם ולהודות שעורבים חכמים, למרות שאילו
שהיו מוכנים לעשות זאת, לרוב היו החתולים שהכבוד אינו הדבר
החשוב ביותר שיש להם.
בשכונה שלנו אין כלבי רחוב רבים ולכן לא זכיתי לשמוע את הגרסה
שלהם לאותה אמרה , יש את הב, אבל הוא כנראה מאמין שהוא למעשה
חתול, למרות שהוא ללא ספק כלב, הוא מסריח וצולע ואולי זאת
הסיבה שהוא תמיד מוצא מי שיתן לו מזון, החתולים מאכילים אותו
בשאריות שלהם אבל נמנעים מלטפח בו את התקווה שגם הוא חתול, הם
לא מדברים איתו ואף אחד לא יודע אם הוא חכם מספיק בשביל לדבר
עם מישהו. כולם מרחמיים על הב, כי יש לו ריח של מחשבות
עצובות.
העכברושים לפעמים אומרים שהעורבים חכמים כמו החתולים ולא
מציינים שהם ברבריים, כי אין ברבריים יותר מעכברושים. למרות
שהגרסה של העכברושים לכאורה מחמיאה יותר, אני בניגוד לרוב
עורבי השכונה מעדיף חתולים על פני עכברושים, בעיקר בגלל
גילברט. עורבים לא אוהבים חתולים בגלל שחתולים, לטענתם, מסרבים
להאמין שהם רק חתולים. אני חושב שרק חתולים צעירים לא מבינים
שהם רק חתולים כמו גם עורבים צעירים (והרבה מהמבוגרים, למען
האמת) שמסרבים להאמין שהם רק עורבים. עורבים זה לא רק, עורבים
זה הרבה הם אומרים.

גילברט הוא חתול כתום גדול והוא החתול הזכר היחיד בשכונה שיכול
לצד לעצמו עכברוש עסיסי, אף פעם לא דיברתי איתו אבל לפעמים אני
יושב על ענף מעליו, מעמיד פנים שאני רק מתעסק בענייני העורביים
כשלמעשה אני מקשיב לו בתשומת לב לא אופיינית לציפור שעיקר
עיסוקה מדרך הטבע הוא איסוף אשפה של אנשים ולא האזנה לדברי טעם
של חתולים. גילברט מדבר עם כל חתולי השכונה אבל אני יודע שהוא
אוהב במיוחד לדבר עם אירנה, היא חתולה פרוותית מאוד, וגם היא
יודעת לצוד עכברושים. רוב החתולים הצעירים בשכונה הם הצאצאים
שלה ושל גילברט, היא לא חתולה שאוהבת לדבר, היא תמיד עסוקה.
הריח של אירנה מעביר רעד בכל דיירי השכונה, מי שזיכרון חמקמק
בריח חלב אם מתגנב אליו, מי שמדמה עצמו מזדווג איתה ומי שמפחד
ליפול לקורבן בין ציפורניה החדות שהיא לעולם לא תהסס לנעוץ
בעיניו של יצור חצוף. רק העורבים לא מפחדים מאירנה, אבל זה
בכלל לא לזכותם. עוד משהו שאני אוהב בגילברט זאת הדרך שבא
לפעמים, כשהוא בטוח שאף אחד מהחתולים הצעירים לא רואה אותו הוא
מדבר עם אחרים , אילו שלא חתולים, לעתים הוא אפילו מחליף מילה
או שתיים עם עכברוש, רק אם הוא בטוח שזה לא יענה לו בחוצפה. כי
אם עכברוש מתחצף לחתול הכי חשוב בשכונה דינו להפוך לכדור פרווה
דומם לשמש כלי משחק משעשע ולהירקב בפינה נשכחת מלב והאמת היא
שלגילברט כבר אין כוח להוכיח את עצמו ברדיפה אחר עכברושים.
גילברט מדבר עם הב, אבל עושה זאת כך שיהיה ניתן לטעות ולחשוב
שהוא מדבר עם עצמו. כי יש הסכמה רחבה בשכונה שאסור לעורר בהב
תקוות שווא, הוא לא חתול הוא רק כלב .


אני לפעמים חושב שעכברוש מדובלל וגילברט יכלו להיות חברים
טובים. אבל עכברוש מדובלל זקן נורא, והוא כמעט ולא יוצא
ממחבואו, חור לא גדול במיוחד בטיח בבסיס הבניין הכתום, למעשה
אני תוהה כיצד הצליח להגיע לגילו המופלג כשכל מה שיש ברשותו זה
גוף עכברושי צנום ביותר, כמעט עכברי רק ארוך יותר, ושן חדה,
אחת בלבד. בעיקר אני שואל את עצמי ממה הוא ניזון, הרי אין
סיכוי כי עכברוש מדובלל יהיה לתחרות לאחיו השרירים בצייד
המזון. עכברוש מדובלל הוא החבר הכי טוב שלי בשכונה, פעם אחת
השארתי לו חתיכה של שומן עוף שמצאתי בפתח המעורה, ידעתי שמישהו
גר שם כי שמעתי את הנשימות הכבדות שלו ורציתי לגלות מי, חוץ
מזה אני לא אוכל בשר כי אני צימחוני. עכברוש מדובלל רשף ונשף
כשהריח את הנבלה, דקות ארוכות התחבט בדעתו עד אשר הוציא בהיסוס
את שפמו וריחרח, לבסוף הוציא את חוטמו ושתי עיניים שחורות,
קטנות ומבריקות. מבריקות כ"כ עד שלרגע היה עלי להשתיק דחף לא
מתורבת שגיליתי לתדהמתי שקיים בקרבי, החדף לשלוח מקור ולנתק את
החרוזים הנוצצים ההם ממקומם ולקחת אותם איתי. ''זה אתה?'' שאל
אותי עכברוש מדובלל, לא ידעתי מה להגיד אז אמרתי את האמת "כן
זה אני". העכברוש הוציא שתי כפות קדמיות ואסף לעצמו את חתיכת
השומן. הוא ישב בפתח המעורה שלו וכרסם ביעילות את החתיכה עם
השן היחידה שלו, אך החדה מאוד ואני ישבתי, או עמדתי, אין הרבה
הבדל אצל עורבים, והסתכלתי עליו. כשבא על סיפוקו, אסף את
השאריות לעומק מעורתו, שהאמת היא שלעולם לא ידעתי עד כמה היא
באמת עמוקה ולפני שנעלם אמר לי לבוא גם מחר. אז באתי. מאז אני
בא כמעט כל יום, מביא חתיכת בשר כשעולה במקורי, לפעמים רק פיסת
קליפה של ירק. תחילה הייתי בוהה בו בדממה מחסל את מנחתי , אך
עם הזמן כשהשתיקה החלה להעיק עלי וכשהייתי משוכנע שהעכברוש
רגיל לנוכחותי דיברתי, בהתחלה רק צמד מילים או מחצית משפט בכל
פעם ועם הזמן יותר ויותר, סיפרתי לו על קלאו ועל עורבים אחרים,
על הב הכלב העצוב ועל גילברט החתול הנבון ואירנה הפרוותית
והגורים החדשים שלה. עכברוש מדובלל כרסם את מזונו והאזין לי
בקשב רב, הוא לא היה מדבר הרבה, לעתים הגיב לסיפורי הקולחים
במילה אחת או שתיים שנאמרו בכובד ראש ולאחר מחשבה מעמיקה, לא
היה לי קשה להבין שעכברוש מדובלל הוא העכברוש הכי חכם בשכונה
ואולי אפילו בעולם כולו. כשסיפרתי לו על קלאו הוא אמר אוכל
נבלות, כשסיפרתי לו על גילברט הוא אמר זיקנה, וכשסיפרתי לו על
הב הוא אמר בני אדם.