[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
הכי טובה

מעולם לא הבנתי אותה, תמיד עומדת בפינת החדר רגל אחת על הקיר,
הגוף מוטה, מעשנת את הסיגריה שלה באדישות, נראית כמו איזה דמות
מסרט. הילה של זוהר מסביבה והיא בוהה בעוברים ושבים. תמיד
נטמעת, לא בולטת מדיי, שלא יראו, שלא יגידו דבר, שרק יתנו לה
לסיים את הסיגריה.
אני לא יודע אפילו מתי זה התחיל, אבל הגעתי לשם בכל יום ב-
17:30 בדיוק, לתפוס אותה באותה תנוחה קבועה בדרך הביתה
מהעבודה, הייתי בוחן מן הצד, עוקב אחר תנועותיה, מקשיב
לנשיפותיה, בוהה במבטיה, משנן את הרגליה.

הכרתי אותה כל כך טוב והיא בכלל לא ידעה שאני שם, אולי הבחינה
בי מספר פעמים בוהה בה אבל לא היה לה שום מושג שאני מעריץ
אותה, היא לא ידעה שאני אוהב את כל מה שהיא עושה. אוהב את
העיניים השקטות שלה, את המבט החודר שלה, את האיטיות שלה, הכל.

אבל אני נשארתי הרואה ואינו נראה, שמרתי על מקומי כצופה, פחדתי
להתקרב, פחדתי לגשת, לשאול, לדבר, שאולי היא תפחד ממני, שלא
תבין מדוע, שהיא תצחק עליי, שתחשוב שאני מוזר. אז נשארתי שם
בכסא המקופל צופה בהצגה היומית שלי, נהנה ומתענה.

פתאום, באחד הימים שפת גופה הכה מוכרת לי שידרה אותות אחרים.
גופה עמד פתאום בעמדה אחרת, גבה מכופף ועיניה עייפות. קמתי מן
הכסא שלי והתקרבתי רק כמה צעדים עד שהתחלתי להבחין בעינייה
הנוצצות. נעצרתי.
על אף שלא האמנתי שזה יתכן דמעה עשתה את דרכה מן העין ובמורד
הפנים. ידעתי שזה הזמן שלי, שעכשיו אני חייב לגשת, שהלב שלי לא
יכול להשאיר אותה ככה, בוכה ועצובה. בראשי דמיינתי איך אני
מגיח מאחוריה, מושיט את האצבע אל פניה ומנגב את הדמעה, אבל כל
מה שהצלחתי לעשות זה לצעוד עוד מספר צעדים לעברה עד אשר היא
הרימה את הראש ובהתה בי. קפאתי במקום.
מבטה ציפה לתשובה ממני, על מיקומי הקרוב אליה אני מניח, וכמובן
גם על מדוע אני בוהה בה, אולי אפילו, חשבתי לעצמי, היא רוצה
לדעת מדוע אני עוקב אחריה, ומי אני בכלל.
אבל אני רק שאלתי אותה בשקט למה היא עצובה והיא אמרה שהיא לא,
אחר כך מלמלה משהו על זה שאני לא אבין ובסוף בשקט, כמעט בלחש,
כאילו העדיפה שלא אשמע אמרה שהיא לא מספיק טובה.
אני בפנים כמעט התפוצצתי, לא רציתי להרשות למחשבות שכאלה
להתרוצץ בראשה, אבל מה יכולתי להגיד? שהיא טובה? שהיא יפה?
שאני צופה בה פה כבר כמעט חצי שנה? שהיא היחידה שמעלה על פני
חיוך? לא יכולתי לומר את הדברים האלו שכן היא בכלל לא ידעה מי
אני אז בסוף רק הצעתי לה שוקולד. היא סירבה, והלכה, בחצי חיוך
מתוק כזה תוך כדי שהיא ממלמלת 'תודה'.

בלילה לא נרדמתי, תמונתה לא יצאה מראשי, כעסתי על עצמי שלא
אמרתי, שלא דיברתי, שלא חשפתי, שלא חיבקתי ואהבתי, שנשארתי כה
אדיש, אבל מצד שני עדיין לא הייתה לי תשובה, איך אני גורם לה
להבין מי היא ומה היא שווה?
אם רק יכולתי, הייתי קונה לה כרטיס להצגה היומית שלי, הייתי
מפנה לה את מקומי על הכסא המקופל ונותן לה לצפות בעצמה בנאמנות
ובאדיקות כפי שתמיד הייתי עושה זאת אני. לו יכולתי לעשות זאת
היא ודאי הייתה מבינה ויודעת, היא לא הייתה יכולה לפספס. היא
הייתה יושבת על הכסא שלי ומעריצה את עצמה, מתאהבת בעצמה, כי לא
ניתן לחוש אחרת בהצגה היומית שלה שמשדרת רק דבר אחד - שהיא הכי
טובה.





                                     




25.8.10







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הכפתור של
שליחת הסלוגנים
לא היה
ווירטוראלי אז
הכיתוב "שלח
לחמך" היה נמחק
ממנו מזמן...


צרצר


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/11 6:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה