רון תמם / גנבתי מאהובתי את האהבה |
ורציתי להיתפס
אבל היה חשוך
החשכה מוציאה ממני את המיטב
כשיעלה האור
היא תגלה את המרחק
אף פעם לא מאוחר לחזור
אל תוך התמונה שעומדת שם
מביטה עלינו
כמו שופטת בין הטוב לרע
גנבתי מאהובתי את הרחמים
עכשיו היא זרה לי
עכשיו אני פוסע בלילה
ברחובות שוממים
שומע את קולות האנשים מתוך הבתים
נאנחים בלחש
מנסים לשבור את השגרה
ואהובתי עכשיו אוספת את השברים
היא נושאת טיפות של זעם
ביום בו אחזור
הן יהפכו לגשם אימתני
אני יכול לראות אותה
מביטה עלי מחלונות ראווה
שנערים עדיין לא שברו
רציתי להיתפס
לעמוד מולה למשפט
היא תוכיח אותי
כמו שהאמת מוכיחה את השקר
אני יכול לראות את פניה
מלאים סימנים
מפות של חיים שטרם חלפו
אך תמיד מגיעים לסיומם
והיא עדיין נושמת
גנבתי מאהובתי את האהבה
עכשיו היא ריקה
יצאתי מהבית בלילה
בחשכה אני במיטבי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|