נעים מאוד, זאת לא אני
אולי תפסיקו לנחש
אמת היא פתרון זמני
הלב צועק, הגוף לוחש
עוד קצת למעלה וימינה
וזה יהיה ממש מושלם
אם נעצום את העיניים
ונדמיין שהעולם

הוא גן סגור כזה פרטי
שבו מותר לי לשחק
ושהוא יחמם אותי
לא יעזוב או יתרחק
ולא יפגע...
עד שאני אחליט שהכאב הזה נרגע
ישאיר אותו בפנים לפני שננתק מגע

עצוב שזה יכל להיות אחרת
לפני שתעצור אני אומרת;

איך אתה באת לי בזמן
תראה האדמה רועדת
קשה לתפוס את המציאות
ילדה קטנה שמפחדת
שיימצאו בה עוד טעות
והיא בכלל לא התכוונה
וכך שנה אחר שנה
נראה שכלום לא השתנה

ומי צריך ומי חייב?
כשהבדידות פתאום שורפת
ומה עושים עם זה עכשיו?
זאת נטייה שלא חולפת
כאב כלוא בתוך מילים
שנשכחו בדף יומן
זה לא עובר כששואלים
איך אתה באת לי בזמן

תציל אותי...
מרוב כל השקרים כמעט שכחתי מה בכלל כאן אמיתי.

הזיכרון הכי קצר
תמיד יותיר בי טעם מר
היום רופא, מחר מלצר
זה לא חשוב כשזה נגמר
והעלים שנשרפים
איך הם נותנים לי השראה
לחשוב על רגעים יפים
ועד הפעם הבאה

שבה תיקח אותי אל מחוזות קסומים
שלא הכרתי
חמש שניות ברחובות השוממים
והתמכרתי
זה מוזר...
לפתוח את הדלת גם כשיש שם מישהו זר
תשאיר אותו בפנים עד שתדע שזה עזר

עצוב שזה חייב להיות אחרת
לפני שתעזוב אני אומרת;

איך אתה באת לי בזמן
תראה האדמה בוערת
בוא נאבד את התמימות
ילדה קטנה שמצטערת
על הרצון שלה למות
והיא בכלל לא מוכנה
וכך שנה אחר שנה
זה כמו כאב בהזמנה

ומי צריך, למי אכפת?
כשהבדידות שוב משתלטת
ולסכם בעוד משפט;
"אני בכלל לא מתחרטת
על הסגנון והמילים
שנשכחו בדף יומן"
זה רק גובר כששואלים
איך אתה באת לי בזמן

תציל אותי...
מרוב כל השקרים כמעט שכחתי מה בכלל כאן אמיתי.