1.
הו אלוהים
קחנה חיי
כי כה עכורים
הם ימיי -
דמעתי מתפקעת
על קרקע העולם
למיליון רסיסים
של שברון שקיעתם,
לילותיי מבשרים
רק צללים
והם כל שעותיי,
מנין יבוא זה העזר
עזרי שעטה היעלם
בדמות עברי אני סבר
בדמות ההווה אני שם.


2.
דיו הדמיון
אינו נשפך
עוד
על גווילי מחשבה,
כל שישנו
הוא
אינו אלא
פסיק
מאותה יצירה,

חדור פליאה אהלך
ואין עוד פליאה בלבי
בכוחי המעט אנסה להרגיש
ואין עוד רגשות בקרבי.


3.
בחלומותיי
שלא חלמה איתי המציאות,
הייתי
רוחש תהודות של תום ויופי,
ורגשותיי
שלא הרגישה איתי המציאות,
היו מלבלבים
את רוחי
ונוסקים היו את לבי
למקורות אור שוכן ילדות.


4.
בצל רשפים
כבים
נותרתי,
מעצמיותי
שנתכנסה
אל עלטה בלי אל.