תקציר סוף הפרק הקודם

לא היה קל למצוא את מרתה. נסענו לאורך הטיילת, אך ללא הצלחה.
הגברת פשוט איננה.  ימימה היא שהצילה את המצב, בחושיה המחודדים
ובעירנותה המופלאה. אחרי שמרתה נמצאה, נסללה דרכי להוליווד.
נקבעה לי פגישה מהירה לצורך חתימת חוזה ותקוותי נסקו לשחקים.
הטיסה הייתה מפנקת עד מאד,  הוליווד התכונני, אני בא!

פרק שישי - ואחרון -- ההחלטה

"התכוננו לנחיתה" שמעתי במעורפל תוך כדי שינה. הטיסה עברה מהר
משציפיתי. ככה זה כשנהנים במחלקה הראשונה. כל הדרך הפכתי
בעתידי שוב ושוב, משכנע את עצמי כי ההצלחה מחכה לי מעבר לפינה.
את החוזה קראתי שלוש פעמים. למרות היותו מנוסח בלשון משפטית
יבשה היו בו כמה קטעים ברורים מאד: חברת ההפקות משלמת לי 2
מיליון דולר מקדמה תוך שבוע מרגע החתימה ומתחייבת להוסיף דיבוב
של שחקנים מהשורה הראשונה ועוד אלמנטים של תלת מימד שישדרגו את
הסרט שלי בפיקוח שלי. כל זה יתרחש בששת החודשים הקרובים; חברת
ההפצה תדאג להפצתו של הסרט באולמות בששת החודשים שלאחר מכן,
וב-DVD בשנה העוקבת. כמו כן, יפותח משחק רשת ארבעה ממדי המבוסס
על הסרט. אני אקבל על כל 100 דולר הכנסות מכל המסלולים, 2 דולר
תמלוגים. המשמעות הפשוטה - עוד שבוע אהיה מיליונר, ובהמשך
הרווחים רק יעלו; המשמעות המורכבת - אני במסלול הנכון: עוד
סרטים...

נציגת החברה של סטן ומרתה חיכתה לי באולם היציאה עם המפתחות
למכונית שתשמש אותי בשבוע הקרוב ומפתח לסוויטה במלון דירות קטן
בהוליווד. עדיין קיויתי שימימה תגיע יהיה כיף לטייל אתה והיא
גם תסייע לי בעצה לקראת חתימת החוזה. נפרדתי מהנציגה ליד
המכונית ובעזרת ה-GPS הגעתי, תוך 20 דקות, למלון ולסוויטה
שחיכתה לי שם. התארגנתי, התקלחתי וירדתי לבר המלון. הוא היה
הומה ושמח. להקת ג'אז הנעימה בירכתיים והשתייה זרמה כמיים.
לאחר בירור קצר הבנתי כי ההתקיים בו אירוע השקה של ספר חדש על
תולדות הוליווד. לקחתי עותק של הספר מאלו היו מפוזרים ליד הבר,
וחיפשתי מה כתוב בו על אנימציה.

יד רכה נחה על כתפי, הבטתי לכיוונה. אשה יפה אך לא מוכרת חייכה
לעברי. "ג'ניפר רייט, מחברת הספר...נעים להכיר... לצערי לא
הספקנו להכניס אותך לספר... תיכנס למהדורה הבאה" הסמקתי. לא
תיארתי לעצמי שמישהו מכיר אותי כאן "מרתה סיפרה לי עליך,
ואפילו הציעה לי לראות את הפרומו שלך". אני עובדת איתם המון.
בעצם, אני אחראית על שדרוג הסרט שלך אחרי שייחתם החוזה, אנחנו
מתראים מחר בצהריים באולפן, אני מאד מאד מצפה לכך". התכוננתי
להשיב, אך אז נקראה ג'ניפר לומר כמה מילים לקהל. הייתי המום.
ירדתי לבר כדי להתפרק מעט לקראת ההמשך והעומס הצפוי לי השבוע,
ומצאתי עצמי  עמוק בביזנס. אמריקה.

שתיתי שתי כוסות יין אדום ורגע לפני השלישית החלטתי לשוב
לסוויטה החביבה שלי כדי להתארגן לקראת היום הסופר-אינטנסיבי
המחכה לי מחר. בהיעדרי, הוכנס מתחת לדלת מסמך עבה שעליו היה
כתוב באנגלית  "To be read before the meetings" שלושים עמודים
צפופים, ללא תמונות, של חוזה משוכתב ביני לבין חברת ההפצה
בצירוף עשרות הערות לתשומת לבי שהכניסו עורכי הדין הקפדנים.
צדדיה האפורים של התהילה. לא היה לי שום כח לזה. נכנסתי למיטה
הריקה, כיוונתי שעון למוקדם מדי ונרדמתי תוך שניות.

השעון לא הפתיע אותי שכן התעוררתי שעה לפניו, מעביר במוחי את
לוח הפגישות. סטן הבטיח לי גם הרים וגם גבעות, אבל לא שכח
להזכיר לי שעלי לעשות רושם טוב גם על כמה מנהלים בכירים
הכפופים לסטן. הוא גם הזכיר לי, בדרך אגב, ש"ייתכן והסרט
המשודרג יהיה שונה קצת מהמקור..." לא עיכלתי את המידע הזה עד
עתה, ורק הבוקר, כשלקחתי לידי את החוזה המשוכתב, מצאתי לו
סימוכין בכתובים. לפתע צילצל  הטלפון, ועל הקו אהובתי הרחוקה
ימימה. היא הקשיבה לעלילותי בסבלנות ואז אמרה בפסקנות אופיינית
"אל תסכים לשינויים בסרט!" ולאחר מסבירה לי שכאמן אסור לי
להכנע לתכתיבים. "אסור לך לשקר לעצמך, אף פעם" אמרה. המשכנו
בשיחה על עניינים אחרים ונפרדנו עד לשיחה הבאה. התארגנתי
ויצאתי לפגישות.

ארבע פגישות היו רשומות ביומני, ברווחים של 45 דקות, כל פגישה
עם
בכיר אחר: מנהל פרסום ויחסי ציבור, מנהלת כספים, מנהלת
קריאטיבית ומנהל סרטי אנימציה. בכל פגישה נדרשתי להציג את
עצמי, לספר על הסרט, על תכניותי לעתיד. הרגשתי שמצפים ממני
להרבה, גם להיות יצירתי אך גם להתפשר, לתת למומחי השיווק
להשפיע על התכנים של הסרטים שלי. השיחה עם ימימה נתקעה בראשי
ולא נתנה לי מנוח. הפגישה האחרונה היתה קשה. ישבתי עם מנהלת
השיווק הראשית, אותה כבר הכרתי אתמול, ג'ניפר רייט, מחברת הספר
על הוליווד, שדיברה אתי אך ורק על סרטי הנוכחי. היא הציעה סוף
שונה לחלוטין לסרט והסבירה לי שהסוף שהיא מציעה, יותר נכון
קובעת, לסרט, יהיה המוטיב העיקרי בפרומו של הסרט. "זה הטרנד
עכשיו.... ובסרט שלך זה יביא הרבה קהל, יש לכך הוכחות" ג'ניפר
המשיכה וליהגה במרץ על מחלקת המחקר המשוכללת של החברה, שזכתה
רק לאחרונה בפרס שיווק יוקרתי בעקבות הצלחתה חסרת התקדים לקחת
סרט כושל, שבוע לאחר שהוצג בפני אולמות ריקים למחצה, לערוך לו
כמה שינויים, למתג אותו מחדש ולהביאו לסרט הנצפה ביותר
ב-2010.

קמתי ממקומי באמצע עוד משפט ארוך ומשכנע. מלמלתי משהו על כאב
ראש מציק והלכתי לשירותים. הייתי צריך לחשוב, להבין היכן אני
בכל הסיפור הזה. למעשה, לא הייתי צריך לחשוב כלל. הכל היה ברור
כשמש. אני לא מכניס אף שינוי בסרט שיצרתי. הוליווד תצטרך לקחת
אותי איך שאני, או, כנראה, לוותר עלי. הרגשתי קל ומשוחרר, כאב
הראש שלי, זה האמיתי וזה המדומה התפוגגו מיד. יצאתי מהשירותים
ופסעתי בצעד בוטח.