זו הייתה שיחה יבשה.
אולי קשה לנהל שיחה לא יבשה בין חפצי צבא. בין חפצים בכלל.
חצי שעה, אולי יותר, והנה כמה נקודות חשובות שעלו.

לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות. גם לא בפעם השנייה ששאלת. גם בין
השנייה לשלישית לא הספקתי. תודה ששאלת. תודה שהתעניינת. באמת.
ומזל ששאלת בסוף אם פגעתי בעצמי אי פעם. באמת הרגשתי כל כך
בנוח לבוא ולספר לך.
"את רכוש צה"ל, גם אני"
איזה מזל שלשתינו יש בעלים כל כך אכפתיים.
"הצבא לא פה לספק לך חוויות, זה לא טיול בנפאל"
מה?! שיט. לא קראתי את האותיות הקטנות. תמיד דופקים אותך בסוף,
את האזרח הקטן, שרק מנסה להיות אדם ישר והגון.
תמיד דופקים את החלשים.
אבל לפחות שאלת, דוקטור קב"ן, מה ההורים שלי עושים בחיים. באמת
שזה קריטי למצב הנפשי שלי.