בלילה האחרון לחייה של עינת מיכאלי לבית רוזנמן, ערב מותה
בתאונת דרכים, היא חלמה חלום מפורט וברור מאוד, שגרם לה
להתעורר באמצע ואחר כך להמשיך ולחלום כמעט מאותה נקודה שבה
הפסיקה.


היא נרדמה כשהיא חושבת על שמלה סגולה כלשהי. זה תמיד היה מרגיע
לה את המחשבות ומחליק אותה במדרון. עינת אהבה מאוד בגדים והיתה
די מכורה לשופינג. היא לא עסקה בתחום, אולי מפני שנרתעה מפני
השימוש באריגים סינתטיים, אבל היה לה כישרון להתלבש, וככל
שהתבגרה, התרככו חומות האיסורים ולארונה החלו מסתננים גם בגדים
שאינם עשויים מאה אחוז כותנה. הדמיון שלה היה ניצת, כשהיתה
חושבת על צבעים ומרקמי בד ואיך האריג נופל ואיך הוא נצמד ואיך
הוא נשפך ומסתלסל ומשתלב במרקמים אחרים חלקלקים ומחוספסים,
רכים ונוקשים ובצבעים קרובים ובוהקים ואטומים ושקופים ורחוקים
ומעורפלים.
היא ישבה בגינה שמול הספריה הציבורית והבניין הגבוה של
העירייה. המקום הזכיר את גני לוקסמבורג בפאריס, רק יותר קטן.
"איזה יופי, מים, פרחים, צבעים, קטיפה, סאטן, תחרה ומשי," חשבה
. "אבל יש אנשים שאין להם מה לאכול ולשתות. זה לא קצת ...?"

היא לא מצאה את המילה. אחר כך, כשהתעוררה וזכרה את החלום, חשבה
שהמילה היתה צריכה להיות "דקדנטי", אבל זו לא המילה שחמקה ממנה
בחלום. זו היתה מילה עם משמעות אחרת בשפה אחרת, שנשמעה כמו שפת
הענקים במסעות גוליבר, שפה גסה ורועמת, שפת ברובדינגנאג.

כבר זמן מה ניסתה, ללא הצלחה, לקרוא ספר. עיניה נמשכו כל הזמן
לבריכה העגולה, למזרקה הצבעונית ולשיחי הוורדים.

אם צעירה, שרצה בעקבותיה של ילדונת באוברול סגול וקוקיות, חלפה
מולה. הילדה הדפה במהירות ובצווחות צחוק את מכונית ה"בינבה"
שלה. האם עצמה נראתה כמעט נערה, אבל היה לה איזה כובד על
המותניים.


איזה מין כובד על העיניים
תעשה לי צל
רק לישון, לישון לישון
רק לישון
תחת השמש

השיר הישן של מאיר אריאל ושלום חנוך התקנצרט לה באוזן. עינת
זימרה בהנאה ולא נבוכה כלל מכך שהיא לא זוכרת את כל המילים
ומכך שהיא יושבת בגינה ציבורית ושאנשים יכולים לראות אותה
מבמבמת. לבד מהאם ובתה לא היה שם איש בשעה הזו של היום, חוץ
מזה לא שומעים אותה בכלל על רקע הביצוע של אושיק לוי וחוץ מזה
היתה לה תחושה של שחרור מוחלט, מרדני ובועט. חלפה בה מחשבה
שהאם הצעירה קוראת  את מחשבותיה ושהיא חושבת שעינת לועגת
למותניה העבים. "על הזין שלי" חשבה עינת והמשיכה לשיר.

"איזה ספר את קוראת?" שאלה הילדה הקטנה, ועינת התעוררה.

היא הבינה כי אם היתה ערנית יותר היתה מבינה שהיא חולמת, כיוון
שבחלומות מתקשים להפעיל את האונה השמאלית. פתאום ידעה כי מחוגי
השעון הגדול שעל בניין העירייה צוירו על קיר הבניין. "זה בטח
היה ענק מברובדינגנאג" צחקקה "הגבר היחיד בחלום" והלכה להכין
לעצמה כוס שוקו לילית שוקולדית ודקדנטית.

"רוצה שאקריא לך?"

הילדה הנהנה. כבר לא היתה קטנה כל כך, אבל ילדים אוהבים
שמספרים להם סיפורים גם לאחר שהם גדלים ולומדים לקרוא בעצמם.
עינת התחילה לספר על מלך ומלכה ומכשפה רעה ופייה טובה ואיזשהו
סבך מפותל, משיי  ולא ברור, שהלך והסתבך ושאב את המספרת
והמאזינה אל קוריו.

"אולי נעשה הפסקה?" שאלה עינת. "רוצה שנלך להאכיל את הדגים?"

"אני צריכה לבקש רשות." אמרה הילדה ורצה לכיוון הבריכה. האם
עמדה שם בגבה אליהן.

"אמא אמרה שכבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון." אמרה כשחזרה
מתנשפת ואדומת לחיים, ועינת חשה לפתע בסכנה איומה המרחפת על
ראשה של הילדה, ובו זמנית חשה בחריפות כי היא חולמת, זאת למרות
שהצליחה לקרוא בספר ולמרות שהביטה בשעון על בית העירייה וראתה
את מחוג הדקות זז.
"את נשארת כאן אתי." אמרה ואחזה בכוח בידה של הילדה.
"בסדר." אמרה הילדה "אבל את מכאיבה לי."

עינת התעוררה. ציפורני ידה הימנית התחפרו בשורש כף ידה
השמאלית,

כוס השוקו הלילית כבר היתה מונחת קרה בכיור. שאריות של משקע
שוקולד עכור הכתימו את הקרמיקה הלבנה. שגרת הבוקר נטולת החסד
האיטי של התעוררות הלילה סחפה את עינת לעשרים כפיפות בטן, נס
קפה וצעיף תכלת וחולצה סגולה בהירה וקרקוש מפתחות בדלת ושחרור
האזעקה מהאוטו.

היא אחזה בהגה כמו שלמדה לפני שנים - שמאל על השעה עשר, ימין
על השעה שתיים. התנועה היתה כבדה. היא פתחה את הרדיו וסגרה
אותו בחוסר עניין, הביטה במראה הצדדית ואחר כך בידיה האוחזות
בהגה.

"פצעת את עצמך, פסיכית." אמרה לעצמה ברוח טובה וחייכה. סימני
הציפורניים ניכרו היטב בידה השמאלית, אבל היא ידעה שהכל בסדר.


http://www.youtube.com/watch?v=FDodEVa0p54