ארי סטפנסקי וליזי סטרסקי
ביום שישי בבוקר הבת של ארי ביקשה מארי טלפון סלולארי.
"אבל קטן, שאפשר לתלות אותו כמו תליון מהצוואר."
ליזי, חברתו לחיים של ארי, שלא היתה אמה של הבת של ארי, אבל
התייחסה אליה תמיד יפה מאוד והתאמצה בכל ליבה לאהוב אותה, אמרה
לארי:
"היא ממש מזכירה לי את עצמי בגילה. אני רציתי טלוויזיה משובצת
בתוך צמיד."
אמה של ליזי אמרה לה שגם אם תעצום את עיניה לחריצים דקים, לא
תצליח לצפות בתוכניות בתוך מכשיר טלוויזיה קטן כל כך, וכך ייצא
העוקץ מכל העניין, וגם ליזי שאלה:
"לשם מה נחוץ לך מכשיר שלא תוכלי להשתמש בו? האצבעות שלך לא
מספיק זעירות."
אבל ארי חייך בהתפעלות מבודחת, ממש כפי שחייך אביה של ליזי.
שני האבות התפעלו מהאמביציה הטכנולוגית של בנותיהן, שרוככה
בחנחוני התכשטות נשית - קולר ואזיקונים.
"ננוטכנולוגיה היא העתיד." אמר ארי.
הוא דיבר על שפופרות ריק, שאת מקומן תפסו הטרנזיסטורים, על
מחשבים דינוזאוריים, שהוחלפו במחשבים אישיים, על טלפונים
ניידים משנות התשעים, שהיו גדולים כל כך עד שאי אפשר היה אפילו
לחשוב לשאת אותם בתוך תיק.
ליזי צחקה.
"אתה נשמע כמו שמעון פרס."
"אצלנו מזדיינים יום כן ויום לא, היום לא"
בלילה חלמה ליזי על מזרח תיכון חדש. היא ישנה כמו תינוקת אחרי
זיון ארוך ומנג'ס, שעייף אותה עד מאוד. ארי התעקש על שבע פעמים
בשבועיים כפשרה בין כל יום (כמו שהוא רצה) לבין פעם בחודשיים
(גרסת ליזי). הבת של ארי, שנשארה אצלם באותו סופשבוע, היתה
תירוץ מצוין ל"היום לא", אבל ארי אמר שבבית רגיל ממילא יש
ילדים, והם לא תירוץ.
"איך היה?"
"חוויה חוץ גופית."
"רק עצמי את עינייך, בתי, וחשבי על מזרח תיכון חדש"
האמת היא שהתאים לה לחשוב על מזרח תיכון חדש דווקא בזמן הזיון
ולא לאחריו. השינה שאחרי היתה בדרך כלל שינה מתוקה של
הפרולטריון המיוזע והעמל, שינה נטולת חלומות זכורים. אבל הפעם
הרגישה ליזי כאילו זורח מתוכה אורן של אלפי שמשות. כל החדר
הואר בתחושת זריחה צלולה.
"אולי נוכל לחיות כאן יחד במימדים שונים?" שאלה עצמה בחלומה
וידעה שהיא חולמת וידעה שחולמי חלומות צלולים יכולים לשלוט
בחלומותיהם וקצת חששה מכך. "אם רק אפשר היה למזער אותם לכמה
ננומטרים, או לפחות לכמה מיקרונים, הם היו יכולים לחיות את
חייהם ולממש את זכות השיבה על חודה של מחט."
ארי חיבק אותה מתוך שינה. היד שלו היתה כבדה, ליזי הרגישה שהיא
לוחצת על צידה ומכאיבה לה, אבל כיוון שהיתה נתונה בעיצומה של
שנת חלום, איבריה היו נוקשים והיא לא הצליחה להסירה.
"אני פוחדת להתעורר." הבינה פתאום.
היא הושיטה את ידה החוץ-גופית ופתחה את החלון. הארץ גדלה פתאום
והיתה ירוקה וריקה ודוממת. ליזי רכנה קדימה והתבוננה בנוף מבעד
לעדשת מיקרוסקופ אלקטרוני שהיה שם משום מה. היא ראתה את פניה
של בתו של ארי - גדולים וקרובים. היא ניסתה להרגיש כלפיה את
אותה חיבה מאומצת, אבל נרתעה מהשומה הקטנה תחת שפתה התחתונה,
שנראתה עתה כמו מדרונותיו התלולים של הר.
"מה את עושה כאן? חזרי למיטה, חמודה." אמר ארי בקול ישנוני
ועבה.
"זו לא אני באמת, זו אני בחלום." אמרה הילדה. "וגם אתה בחלום.
היא רואה אותנו דרך המיקרוסקופ. הבנת? והיא לא מדברת, כי היא
לא רוצה להתעורר."
"את גדולה, ליזי, ענקית." חייך ארי שבחלום את החיוך המעצבן,
שהיה מחייך אליה יום כן ויום לא. "אצא למסע לאורכך ולרוחבך
ואחקור את כל גבייך ומעינותייך."
"אין בעיה, קטן עלי." חשבה ליזי ולא אמרה דבר, כיוון שאם היתה
מוציאה הגה, וודאי שהיתה מתעוררת. "צא לדרך, יקירי." היא חשבה
כיצד עליה להפסיק להוריד שערות מהרגליים ולהותיר על כנם את
חורשות בתי השחי ויערות הערווה העבותים. ארי לא ינדוד לבדו
בארץ שוממה.
בבוקר
בשבת בבוקר, קרוב לצהריים, התקרבה ליזי למסלול הנחיתה. היא
שמעה את ה"קליק" של יציאת הגלגלים. מתוך החלל הענק והריק התקרב
אליה כדור הארץ כמו הפרעה דו-קוטבית.
המיטה בצד של ארי היתה מסודרת וריקה. השמיכה היתה מקופלת,
וליזי שנבהלה קצת, הלכה לראות את חדרה של הבת. גם הוא היה ריק.
היא נרגעה. שבת בבוקר. הוא נסע להחזיר אותה לאמא שלה.
"פחדנית." קנטרה את עצמה בקולו של ארי. "נראה אותך פותחת את
החלון."
|
