שיערה תלתלים חומים - שחורים, מתפזרים ברכות על גבה ועל חזה.
עיניה ירוקות ובוהקות, צוחקות. שפתיה מתעקלות לחיוך שובב
וחצוף. חולצתה השחורה צמודה לגופה, אבל רק קצת. מבליטה את
חיטוביה, משאירה פיסה קטנה של עור במותניים...
מה אתה חושב שאתה עושה?
אני מסתכל.
עלי? למה שתעשה דבר כזה? מי אתה חושב שאתה?
מה? למה שאני לא אוכל להסתכל עליך?
זה הגוף שלי, הפרטיות שלי.
אבל... אבל אני יצרתי אותך. אני דמיינתי אותך.
וזה אומר שאין לי שום דבר לומר בענין?
כן! את שלי! את צריכה לרצות את מה שאני רוצה!
אני רוצה לראות דברים, לחוש אותם! אני רוצה חיים מחוץ לקירות
הדימיון שלך!
מה כבר יש שם בחוץ שאין אצלי בראש?
יש עולם שלם! ורדים, חופים, מסעדות... ואתה משאיר אותי כאן.
אני לא יכולה לסבול כבר להיות סתם ציור שאפשר רק להסתכל עליו,
או פסל שאפשר לגעת בו אבל הוא לא יכול לזוז. אני רוצה להפסיק
לעטוף את החלום שלך ולהתחיל את החיים שלי!
ומה איתי? מה יקרה לי?
אתה יכול לבוא איתי! אני רוצה שתבוא איתי!
את רוצה אותי עכשיו, כשכל מה שיש זה אני. ומה אם ברגע שאשחרר
אותך תמצאי עולם אחר לחיות בו? מישהו שכן תרצי להיות כל הדמיון
שלו? את פשוט תלכי, ולא יהיה דבר שאני אוכל להגיד בעניין. ואז
על מי אני אוכל להסתכל? מי ישאר שם כדי להיות לי מפלט כשהורדים
יבלו והחופים יגאו והמסעדות יסגרו? ישאר רק אני, אני והדמיון
הריק שלי.
אתה צריך לשחרר אותי.
אני באמת צריך. |