[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
יושרה

מדברים על כתם אבק. כתם שבלט יפה על רקע המשטח כולו שהיה נקי
ומבריק. משטח פורמייקה של גג ארון קיר גבוה במיוחד שהותיר
מרווח אויר של כעשרים ס"מ עד תקרת החדר. קווי הגבול של הכתם
אפיינו צורה פראית שהזכירה לי את מפת אוסטרליה. במרכז הכתם עמד
בלוק מהודק היטב של  שטרות זמינים ומזומנים. גומיות שתי וערב
עשו אותו להומוגני כמעט. הושטתי יד וקטפתי את בלוק הכסף הזה.
לא היה כל ספק. הכול העיד כי טניה לא נגעה בחפיסת הכסף. כתם
האבק הכריז: לא נגעתי! יכול שהייתה מרימה אותו קמעה מנקה תחתיו
ומשיבה את החפיסה למקומה. עניין שהיה מותיר את טניה צדיקה
באותה המידה. אך לא. הכתם שידר את כוונתה: אני ראיתי נבעתתי.
אך בכלל לא נגעתי.  ייצבתי את עמידתי על הסולם כדי לרדת ממנו
ארצה. למרות שלא היה לי כל ספק באמינותה של טניה כיבדתי את
משמעות ההון המדובר ובדקתי. פתחתי את הגומיות המהדקות בזה אחר
זה. רובן ככולן היו יבשות ונקרעו מעצם הניסיון למתוח אותן.
עניין שרק חידד עוד נידבך מיותר בשאלת הצדיקות השמימית. הלא
היא עיקר פאנץ' סיפורי זה.
זכיתי ברווח של מאה אלף דולר! לא פיס ולא טוטו גם לא קזינו.
ואף לא ירושה, אמנם את ירושת אבי זצ"ל קיבלתי, אך  בדרך לא דרך
עלתה היא בעלויות עתק שעברו את שוויה ונמצא שכרי בהפסדי.
לפחות, ידעתי נחמה כי לערך הנוסטלגי אין מחיר. מדברים על רווח
של מה שהייתי אמור להפסיד. ואם לא די באמירה הזו. אזי רק אומר
שפעמיים עמדתי בסיטואציה הזו בטרם נפזרה צלקת הסטירה על לחיי
האחת והנה הגשתי לה את לחיי השנייה שנצטלצלה אף היא. הרווחתי
את הסכום. אמנם רווח בתפישת ראיה מאוד מסוימת, ובכל זאת הרגשתי
כמי שצוחק כל הדרך אל הבנק.
תחום עבודתי בניהול בנייה זימן לי מקרה עתיק בו יעצתי לידיד
קבלן, שחתם על חוזה בסכומי עתק ובו מחד הוא ערב במליון לביצוע
בנייה, בה הוא אמור להפסיד לפחות ארבעה מליון. שם הייתה לו
עצתי לחמוק ולברוח. להרוויח שלושה מיליון ועל הדרך גם לחסוך את
הטירחה בבצוע גופא של עבודה הפסדית. נכון שאין מדובר ברווח
שסופרים על דלפק הכספר, אבל ...נו טוב. הבנתם!
טניה הייתה אישה עלומה שהכרתי כעובדת ניקיון. חודשים שידרתי
למקורבים שיפנו אלי עובדת לניקיון ביתי. דירת סטודיו קומפקטית
המכילה שלושה חללים. בראשון מעין ספה סלונית מולה מטבחון
זוויתי, פינת אוכל אוחזת קצה אחר, שירותי אמבטיה. מחדר זה תפתח
דלת אל חדר שינה בו המיטה הרחבה מול מסך ענק של טלביזיה דקה.
בפינה אחרת שולחן מחשב ממודף סמוך לארון הקיר בו מדובר. חדרון
רזרבי נוסף מיועד לסוג של גיבוי שמא אורח ייטה ללון דבר שלא
קרה עדיין ובכל זאת אני מוצא עצמי ניזהר שלא להפוך את החלל
הקטן הזה למחסן. זהו. אם נתעלם מהבוידעם לרוחב הכניסה אז ניגמר
הבית. אבל לא נתעלם, ולו בגלל שבלעדיו כל הדירה הייתה מחסן
מבולבל ולכן כבודו במקומו.
מאז שאני זוכר את עצמי לא נשאתי עיניים לנצנוצי יוקרה, והקפדתי
לדדות כמה שלבים פחות מהיכולת הכספית שלי. תמיד הענקתי חשיבות
יתרה לשאלת התחושה האנרגטית. ברור כי מגורים שאפשרו לי מבלי
משים לומר עם פתיחת דלתי: שלום בית, היו מבחינתי מגורים
מעולים, שעברו את מבחן ההתאמה. עיתים נכנסתי לסטודיו וביתי בת
החמש הייתה מעירה לי: אבא הבית לא יכול לענות לך, למה אתה מדבר
עם הבית? הייתי  עונה לה ושואל ביהדותי: אז איך חיות מדברות?
לא! היא ענתה "חיות ...זה בכאילו..." הסטודיו ניבנה במיוחד לפי
תפישת הפונקציונאליות האהובה עלי משמשת לי פינה חמה שחובקת
אותי למקומי שלי, אותו הקמתי לי.
רוסיות. סטיגמת הרחוב שולחת אותם בקונטיינרים לבתי זונות,
ובמקרה הטוב לעשות עיניים לגבר הישראלי הנשוי שנוטש את אם
ילדיו לטובת הרוסייה היפה והצעירה. האופן בו המציאות שלי קירבה
עולים מרוסיה אל עולמי המציאה ממצאים שונים ואחרים ובוודאי
מפתיעים לטובתן. הרוסים הם עם מחונך מאוד. בעיקר בשנות
הקומוניזם ידע העולם כי ילד רוסי נדחק ללמוד ולהתמקצע במוזיקה
או בספורט או מחול וכיוצא באלו תרבויות פנאי. גם ערכי היושר
הפנימי שלהם הוכחה לי כאשר ידעו להבטיח ולקיים מול קבלת תמורה
מוסכמת. יושר שבלט על רקע תרגילי העוקץ האין סופיים של הישראלי
המצוי. זכרתי את קורס יישומי המחשב באילת שם הייתי הגבר היחידי
בין עשרים נשים שנחלקו לישראליות ורוסיות. בקפיטריה היו שתי
קבוצות ופרקי היום של הישראליות דנו ב"רוסיות האלה". אני זוכר
איך קמה רוסיה אחת שלא יכלה עוד לשתוק, ניגשה אל המרוקאית
המשתלחת לה בעמה והטעימה בעדינות: זה לא שהגבר שנטש בגלל
הרוסיה. אלא שהאישה התישה והתישה אותו. הכל עניין של "שעות
מראה". אצלנו הרוסיות המוקד הוא ה"אני"! טיפוח היופי בונה לנו
אושר שמייצב את הכוח לשמור על הגבר ולהעניק לילדים. מה שאצלכן
הישראליות אתן מתבטלות במוטו של "נלך כפרה" למען הילדים,
שלימים מתגלים כבוגדים, ובכל אופן תראי, איך אתן נראות כמו
פרה.
אז זהו. ניקיון אהבתי וחלל נקי תמיד הניח את דעתי ליהנות משהות
נעימה בו. אלא מאי? אני לא אוהב לנקות, זאת אם נשמיט רוח תזזית
שפוקדת  אותי 'אחת ל', כך מצאתי את עצמי לא אחת קורס לטינופת
מיותרת ששיוועה למנקה שהלוואי ותפקוד את ביתי. ניסיונות אחדים
בהם הצלחתי והשגתי מנקות שהתיימרו להיות פותרי בעיה נתגלו
כעבודה בעיניים. תמיד ידעתי להבדיל בין ניקיון לשמו לבין טאטוא
אל מתחת לשטיח.
ידידה טובה שעשתה עבודת פקידות זמנית בחברת כוח אדם התקשרה
והושיעה אותי: אתה עדיין מחפש מנקה? המידע הכיל בפשטות. שם
פרטי ומספר סלולאר. פרטים שהיוו את כל שידעתי עד הלום ממש גם
לאחר כל הדרמה המסופרת. הידידה לא יכלה לרשום אותה בחברה כי
הייתה ללא ויזה יציבה. טניה, זה היה שמה. הצלצול העלה קרטועי
מילים וניכר היה כי אין העברית שגורה לה ובלשון המעטה. המבטא
הוסיף וחידד את נוכרותה. טניה אישה נאה כבת ארבעים, הגיעה
לישראל במסגרת ויזה כעובדת זרה והיא רואת חשבון בארץ מוצאה, אך
בשל השפה החלה תפקיד סיעוד שבו הישיש שלה מיהר למות, ממש כאשר
למדה את צפונות ארצנו נוחים וטובים לה. אז בדיוק ידעתי מפיה כי
מיועדת היא לעזוב את המדינה. אורכה של חודש הייתה לה כדי לעזוב
מרצון. הבנתי כי היא לא תיחבא כשוהה בלתי חוקית.  הסתבר כי
עוצמת החוק העיב על עוצמות אהבתה לארץ שלנו כמובן שלא במושגים
פטריוטיים אלא נוחות כלכלית אקלימית חברתית ואנרגטית כללית. כך
או אחרת גם ידעתי שאוקראינה הייתה לזרא לה. כנראה שהמכלול אשר
קרה אותה לא גרם לה ממש לרצות להגיע שם.
טניה נקבה מחיר לשעה  שלושים שקלים. מיד דאגתי לאשר ולקבוע
שתגיע. המחיר היה חשוד שהרי ידוע היה במקומותינו כי מחיר השעה
הינו מעל ארבעים שקלים. מאוחר יותר הבנתי. היא נקלעה לצורך
בכסף דחוף למזון ומגורים. טניה ביקשה את עזרתי גם בהשגת לקוחות
ממכירים שלי, עניין שאכן ניסיתי לעשות ובהצלחה מסויימת. כך
השתבצה היא לעבוד עם אחותי וביתה של אחותי. שתיהן ציינו בפני
את יעילותה ואת נאמנותה.
העבודה הזו אפשרה לה השתכרות מיידית לאותו היום במושגים של 'מן
היד לפה'. מילים היא כמעט לא דיברה גם בגלל חסר השפה וגם משום
שאין טיבעה הוא לפטפט. היא ידעה היטב את עבודת הניקיון במובן
המקצועי. דרישת החומרים היו ממוקדים למטרה וכשחזרתי מעיסוקיי
לקריאתה כי אבוא, מצאתי בית נקי וממורק עד היסוד.  מאוד מרוצה
עיגלתי מעלה את הסכום המחושב לכדי שקלים. בהגינותה, ידעה
להפליא אותי כשחישבה לי את זמן עבודתה לפי דקות. נתתי לה את
מפתחות ביתי כאשר שפת הגוף דיבר אמת טבעית יפה כל כך. חדות
העיין וניסיוני בעבר ידעו שלא להפיל אותי. הרגשתי מאמין ובטוח.
כך סיכמנו כי היא תגיע בזמנה החופשי אחת לשבוע. לא ביקשתי זאת
אך עם הגעתה יידעה אותי שהיא מתחילה לעבוד, שאסמן כאילו לעניין
חישוב הזמן. אך לי  היה הדבר חשוב רק כאמירת שלום בהתעניינות
בשלומה.
באחד הפעמים שהייתה אצלי לנקות חזרה היא בערב וביקשה שאכין
סולם ואעזור לה בניקוי הבוידעם המבולגן שלי. מדובר היה בכך
שתעמוד על הסולם ושאחזיק פריטים. כך אכן עשינו רק שהרחקתי עם
זה להזדמנות יפה של סינון פריטים לזבל ועוד פריטים שהרחקתי
למחסן מחוץ לבית ורק המעט הוחזר לשם, לא לפני שביצעה שם ניקיון
ופרשה ניילון.
כשצילצל הטלפון הייתי על גג אחד הבתים  שאני בונה בכפר יונה על
מגרש שרכשתי בפרוטות לפני עשוריים. אז היה מדובר באדמה לבית
אחד אך היה לי הימור מחושב לחזון שיהיה זה מגרש לארבע יחידות.
ואכן הייתי שם על הגג במהלך בניית שלד של ארבעת הקוטג'ים שיהוו
לילדיי ולי אחוזת בית. מן תחושת פיצוי סוגרת מעגל, עקב אשמה
יחסית שלי בחטא הידרדרות ההורות שלי עם גרושתי-אימם. עניין
שגרר וגרף הינתקות פיזית של האח הבכור לגור איתי באילת ובהמשך
התווספה מכת הרסק שתדמם לעד עם לכתו של הבן נועם  בתאונת
אופניים. הפרויקט הזה מרוכז בי ואני טווה בו חלומות ויוצק בו
נשמה יתרה, שיש בי למשפחה שלי הנחשבת לי תוחלת ותכלית למהות
הימצאותי על הגשר הצר הזה הנקרא עולם. גם המגרש עצמו ידע
טלטלות כשכמעט נחטף במעשה נבלה של שני בני בלייעל במעטה רבנות
אלוהית,. ורק סעדי הדין העברי השיבו לנו בטח, בדרך לא דרך, את
נחלת החלום המתממש. שם גם סימנתי לעצמי שאם "בני האלוהים" כאלו
נוכלים הרי שאין להאמין באף אדם. מסר שיחת הטלפון של טניה היה
מחנך. שמעון, אמרה היא, לא עושים ככה, זה לא טוב. איפה יש הרבה
כסף היה פתוח. אני לא לגעת אבל ככה לא טוב. אתה לבוא ולראות
שהכול בסדר. אוף. מה קורה איתי, אני  חושב לעצמי. שוב השארתי
את דלת הכספת פתוחה עם מסמכים השמורים ושווים ביותר אך ורק לי,
אך חבילת שטרות הכסף המנויים ומאוגדים למשעי בספירה זהירה של
מאה אלף דולר ירוקים?! חבילה זו יכולה לפתוח דלתות מעניינות
לכל אדם בעולם ובוודאי לטניה שעמדה מול בור הכסף הזה, שכאילו
הכסף אמור לומר לה: הנה אני ים הכסף. מעומק מצוקותייך וחרישי
תלאות חייך הנה בבום מכתי אני אצלך ביד. את אולי לא תהיי ממש
גנבת כי האיש ישלם את מחיר טיפשותו ליטוש כספת עמוסה ופתוחה
הגם שהקריירה שהביאה אותו לבלוק הזה תיטיב לעשות לו חבילה חדשה
דומה. אבל את טניה. מה קורה איתך אחותי, תושיטי יד תמשמשי
ותממשי את עתידך הוא מרשרש לך ביד כמעט, רק תושיטי.
אפס. ניראה לי שדברים כגון דא לא היו כלל בנמצא ולו אף במחשבה.
לטניה אין כלום מהחשיבה הקרימינלית הזו. המוטו היה - לא שלי לא
שייך לי. אבל האיש צריך יודע. הייתי מופתע כמה מרחיקה הנאמנות
של טניה ובעיקר מודה שלא עד כדי כך הגעתי להעניק לה קרדיט
בנאמנות. היא אכן הפתיעה אותי. עד כדי שאני במקומה אולי לא
הייתי גונב אך בטוח שהייתי מעביר בראשי מחשבות זדון. הכרתי הרי
בני אדם בעולם, סטטיסטית רובם ככולם היו מעלימים את בלוק "מסדר
החיים" שהנה זה בא מוגש אל כף היד.
מצאתי עצמי תוך בלהת ההפתעה אומר לה דברים שזה בסדר ושלא
התכוונתי ושבעצם אין לי בעייה כאילו, שהרי אני יודע שהיא אישה
מיוחדת ונאמנה. קשה יהיה  לצטט את המילים שהרי כדי שיובנו
לטניה ג'יברשתי את שפתי ולו שתבין. כדי לשוות לזה נופך מאמין
לא מיהרתי הבייתה הגם שהייתי נינוח להאמין שאם רצתה הייתה
לוקחת ונעלמת. הרי טלפון מחליפים וזהו. אין כסף ואין עקבות ולו
גם קצה חוט. לא בעירי ובוודאי שלא בעולם הגדול. לך תחפש שם קצה
חוט וגם אם מצאת לך תוכיח שלקחה או גנבה. הגעתי מעבודה הבייתה
מצאתי את תכולת הכספת כשהייתה. לעצמי ידעתי שטניה לא השאירה גם
טביעת אצבע. כאמור - לא שלי כאילו לא קיים.
תחושת הנס שקרה לי הייתה עמוקה והאמרתי לעצמי תחושה שהנה
והרווחתי את הסכום. הטיפשות שלי בשילוב הנאמנות שלה היוו מעין
כרטיס פיס של ניצחון. חבר טוב ששיתפתי אמר לי שמן הראוי לא
להחזיק כסף בכספת. שהרי יש לנתח מהלך חשיבה של פורץ זריז בתוך
דירה כגון ביתי. בזמן הקצוב ביותר יתמקד בקוביית הכספת רק
מהנחה שכל טוב האדם מרוכז בו. מאמונה שכזו לא יפתח הפורץ
ארונות ולא יחפש את גניבותיו עלי מדף. וודאי לא כשכספת סגורה
אומרת בטבעיות: אני הכסף בוא ותרוויח את יומך, גנב חמוד שלי.
או אז רוקנתי את הכספת מהחפיסה המודולרית תרתי, וטיווחתי אותה
בזריקה חופשית אל  מרומי ארון הקיר שלצד מיטתי. לעצמי ידעתי
שאני זורק בהיטל אחד חצי קילו כסף אך הדבר היה במשמעות של
טונות ברזל בניין וקובים כבדים של בטון ושאר ירקות. גנב אם
יבוא יעקור ויגנוב את קוביית הכספת יכול שיפתח פה ושם ארון,
אבל לעלות על הארון? נו באמת. כך או אחרת היה זה משחק
בסימולציה והיות וכבר נחשפתי ל"כמעט" הממוטט הרי אובדן רשרוש
השטרות הפך לרשרושי לב.
מכאן ועד הסוף נצפה סיפורי למושלם שהרי הסגרתי ברישא את הסיפא.
שוב הייתי כדרכי בבניין עסוק כתמיד ושוב צלצל הטלפון כשהמסך
מראה "הבית שלי". כרגיל לטניה אין שיחות בכרטיס הסלולר שלה,
ממש כמו שמדף המקרר שלה מחזיק פריטים לאוכל נפש במשמעות של
לשרוד עוד יום. שוב סידרת חינוך. היא עלתה על הסולם כדי לנקות
באופן יסודי יותר ונבעתה מחדש לעמוד מול הפיתוי הכל כך לא
מפתה. אבל לא! לא את הטניה הזו. לעצמי חשבתי כמה מעניין חינוך
הגבולות של האישה הזו. חינוך מדהים. הרי את טניה אישה חסרת
קורת גג ועמלה כל כך קשה לפת הלחם היומי שלך היאך יתכן והרי גם
פיסת שטר אחד, שהיעדרו לא יורגש, היה מסדר לך חיים לשבוע. לפני
שבועות אחדים, באילת. נעלמה מכיסי חפיסת שטרות נחמדה. ספק אם
כויסתי או נפלה היא מכיסי. כך או כך אני זוכר תפילת קונסנזוס
של חברי ושלי שאם אכן נפלה החפיסה לאדם עני הרי שבמוסווה ושלא
במתכוון עשיתי סוג של מצווה. קלישאה. לרגע נצטייר לי אז משהוא
מסיפורי משאלות דג הזהב של ילדותי.
צדיקת הדור שלי תיאמה והגיעה אלי ערב לפני נסיעתה לחו"ל. בסדום
ועמורה של חיי נמצאה צדיקה גמורה. היא חשה כמו עונש כפול.
עזיבת הארץ הייתה עונש ונסיעתה לאוקראינה הייתה עונש נוסף. היא
ביקשה שאבדוק לה זמנים ועלות של נסיעת רכבת לנתב"ג. המחיר היה
מתחת לחמישים שקלים והיא נאנחה לרווחה כי היו לה רק חמישים
שקלים. התפלאתי היאך, הרי את צריכה דמי כיס. לשלם לאכול או
לשתות, מונית, משהוא. אפס. האישה חיה בצמצום ובמחושבות על
הגרוש. זכרתי איך הפצרתי בה לקחת ממני שטר של מאתיים שקלים
והיא סירבה בתוקף. והלוא יכולת "לרחם" על הבלוק ההוא ולהיות
עשירה למדי לפחות במשמעויות של אוקראינה, לקנות לך שם בית עם
עודף לחיים טובים. סוף דבר ניאותה היא לקחת כשהובטח לה שזו רק
הלוואה, שהיא תחזיר לי לכשתשוב לישראל.

היכן ישנן עוד נשים, כמו האישה ההיא.




10.07.10







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך אומרים
ביג דדי
בערבית?


אבו כביר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/12 12:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה