איך זה שאתה לא נבהל?
הפלת עליי מציאות טובעת בצחוק,
ואני לא הפסקתי לנחש בלילות את המועד שתוקפה יפוג.
גם שמת בכף ידי דמעות של אושר שלא זכרתי,
ואני רק הבטתי בעצבנות וחיכיתי שנתקלקל ונחמיץ כמו חלב
חתולים.
לא הבנתי את הסיפור-שלא-נגמר שגילו לי עישוניך,
אבל ידעתי איך ייראו האצבעות הארוכות שלך עוד לפני שנפגשנו.

ועכשיו אני זוחלת בחושך אימים ומדמיינת שאתה רואה אותי זוהרת,
אתה יושב חצי זקוף ומלטף לי את הגב
ראשי מורכן בכאילו, ואני לא מצליחה לדעת בוודאות אם אתה מסתכל
עליי או לא.
תבין, רק רציתי לזרוח את כל הצרחות שלך החוצה,
לפרק את החומות שלך במקום להקיף אותן שבעים פעמים.

וזה כמו מיליון שאיפות קצובות שהגוף גונב באמצע התקף של בכי,
כשהגרון גומע את כל הפחדים פנימה,
כי אתה יודע שאני אתן לך את כל כולי.
ואולי אתה תשחק עם כל הצבעים שלי ותעיף אותם באוויר גבוה,
עד שתקבל גוון אחיד ומכוער שמשתמשים בו לשטיחי כניסה בלובי של
שכונות עוני.

אבל אולי גם תשטוף אותי במפלים קפואים של מים בטעם אפרסק,
ונצטרך להידבק ולחבר את הצלעות שלנו כמו שהיינו אחד,
לא נדע איך לשאת את האושר הזה, ופרחים יצופו לנו מתוך
העיניים,
עד שנבקע מחדש.



12.8.10
אממ...