הם ישבו שניהם במכונית בדרך חזרה מההורים שלו לבית שלהם. לא
דרך ארוכה בדרך-כלל, בערך עשרים דקות נסיעה. אבל הפעם היה נדמה
שהדרך לא נגמרת.
כמעט אינסופית, הוא חשב.
ממש דרך ייסורים, היא חשבה.
הוא נהג והיא ישבה לידו, והרדיו מנגן ביניהם. ולא משנה כמה הוא
התאמץ, וכמה חזק הוא ניגן, לא היה לו שום סיכוי לגבור על השקט
הגדול שאפף את המכונית ואיים לעכל אותה ואת יושביה. הרי הוא רק
מכשיר רדיו קטן, והם זוג נשוי.

זה כל כך מגוחך, הוא חשב.
את כל-כך מגוחכת. את וההיטפלות שלך לכל דבר מסכן שנקרה בדרכך.
ואיכשהו אני תמיד נהיה הדבר המסכן הזה. אז הנה, הצוואר שלי
חשוף לגמרי עכשיו, את מוזמנת למצוץ כמה דם שרק תרצי. תשתי הכל,
אם זה יגרום לך להפסיק, הכל.

הכל פשוט נמאס לי, היא חשבה.
איך זה שתמיד כשאני צריכה אותך אתה נעלם לך לאיזו פינה חשוכה
ומתקפל בשקט. מה כבר ביקשתי, שתיתן לי קצת גב לפעמים? אתה לא
חייב להתווכח עם ההורים שלך או עם אנשים שחשובים לך בשביל זה,
אבל אל תיקח ישר את הצד האחר. אתה גורם לי להרגיש כל-כך קטנה.
ועוד צוחק על זה מול הפרצוף שלי, יחד עם כולם. זה הכי כואב.

כואב לי כבר הראש, הוא חשב.
מזל שעכשיו את לפחות שותקת קצת למה מכל הדיבורים והצווחות שלך
עוד הייתי מאבד איזו אוזן או אונה. ברצינות, אם רק היית עוצרת
שנייה ומנסה גם להקשיב למה שאומרים לך אולי היית מבינה סוף-סוף
שלא כולם נגדך כל הזמן ושלא מנסים להכשיל אותך. וגם אם זה לא
לגמרי מוצא-חן בעינייך, יש דברים שפשוט חייבים להגיד לפעמים.

לפעמים אני כבר ממש לא מבינה אותך, היא חשבה.
מתי זה קרה שהשתנית לי ככה? כשעוד היינו בהתחלה של הכל אף-פעם
לא היית חושב אפילו לדבר אלי כמו שאתה מדבר היום. היית לוחש לי
מילים מתוקות ולפעמים גם ממציא איזה שיר קצר. ואם הייתי לפעמים
מתעצבנת על משהו היית ישר מחבק אותי ומרגיע. מתי הגעת לנקודה
שבה הבנת שאתה לא יכול יותר לסבול אותי? ולמה?

למה אני צריך את זה בכלל? הוא חשב.
הרי זה כל פעם אותו סיפור מחדש. וזה לא קשור דווקא לארוחות ערב
עם ההורים שלי או לאף אחד אחר במשפחה שלי, למרות שנראה לך מובן
מאליו שזה מקור כל הצרות שלנו. את הפסקת להקשיב לי כבר מזמן,
אז אני הפסקתי לדבר. כמה זמן בן אדם יכול להמשיך לדבר לקיר?
באיזה שהוא שלב זה כבר נמאס.

נמאס לך ממני? היא חשבה.
כי אתה יכול פשוט לקום וללכת, אתה יודע. זה לא שאתה קשור
באזיקים או משהו, זה לא שיש לנו ילדים שצריך לחשוב עליהם. פשוט
תיקח את החפצים שלך ותלך. זה לא שאני רוצה שתלך. ממש לא. זה
הדבר האחרון שהייתי רוצה. אבל אני כבר לא יכולה יותר עם כל
המריבות והשתיקות האלה. זה לא בריא. אני אוהבת אותך. מאוד. אבל
לפעמים זה לא מספיק.

מספיק, הוא חשב.
המצב הזה מטורף לגמרי. כמה זמן אנחנו נשואים? שנתיים? עוד
בקושי הספקנו להבין מה זה לחיות ביחד וכבר אנחנו לא נותנים אחד
לשנייה לחיות. מה קרה לנו? את השתנית? אני השתניתי? מישהו
השתנה או שבכלל הכל היה ככה תמיד ופשוט לא רצינו לראות את זה?

זה עצוב, היא חשבה.
עצוב לי שאנחנו כבר לא מצליחים להיות מה שהיינו פעם. ובלי סיבה
נראית לעין. אנחנו הופכים לסטטיסטיקה יבשה. למה אנחנו לא
מצליחים פשוט לדבר אחד עם השנייה? מאיפה צמח לו המחסום הזה
בינינו? אני רוצה שזה יצליח, אני רוצה שזה יעבוד. אבל איך
מתקנים משהו בלי לדעת מה מקולקל בדיוק?

בדיוק אתמול היה לי חלום כזה, הוא חשב.
ישבנו יחד על החוף והתחבקנו לנו מול השקיעה מאוהבים, כמו פעם.
ואז השמש שקעה ואת נכנסת לים והתחלת לטבוע. ואת צעקת אבל אני
לא שמעתי, או לא רציתי לשמוע. ואני ראיתי אותך טובעת אבל לא
היה לי כוח לעשות כלום, אז רק משכתי בכתפיים והלכתי. ואת המשכת
לטבוע, מאחורי הגב שלי, בשקט.

בשקט הזה אין שום תקווה, היא חשבה.
הוא רק הכנה לקראת הסיבוב הבא. לקראת ההתפרצות הבאה. ואני לא
חושבת שיש למישהו מאיתנו את הדרך למנוע אותה, גם אם יש את
הרצון. זה כבר מזמן מעבר לשליטתנו. כל סיפורי האהבה ששומעים
בתור ילדים קטנים תמיד מספרים על אהבה שמנצחת את הכל ומתגברת
על כל המכשולים, אבל אף פעם לא מספרים לך מה קורה כשהיא מתחילה
לגסוס, ופתאום אתה מוצא את עצמך אבוד.

אבוד לנו כבר הכל? הוא חשב.
כי לא הייתי רוצה לאבד אותנו, אבל באמת שאני כבר לא מצליח
להחזיק. אם רק תזרקי לי איזה משהו, איזו עצם, גלגל הצלה, משהו
להיאחז בו, אני מבטיח שאני אתפוס אותו חזק בשתי הידיים ואשתדל
לא לעזוב. באמת שאשתדל. בכל הכוח.

הכוח שלי כבר נגמר, היא חשבה.
עם כל הכאב שבזה, אני לא יודעת אם יש לנו ברירה אחרת. אם אתה
רואה איזה אור בקצה אז תגיד לי, תכוון אותי, תמשוך אותי אליו,
אפילו בכוח. אבל אני כבר לא מסוגלת אפילו להרים את הראש
ולחפש.

זהו זה? הוא חשב.
ככה נראה הסוף? היא חשבה.

ברדיו שימי תבורי התחיל לשיר. עוד סיפור אחד של אהבה, לפני
שסוגרים את האורות, עוד סיפור אחד של אהבה שיוצאת מבין
השורות.
כשהוא הושיט את היד כדי להעביר תחנה, היא נתקלה בידה שהייתה
במסלול דומה, ושניהם נעצרו.
הם הסתכלו אחד על השנייה לרגע אחד קצר. בלי לומר מילה.
והרדיו המשיך. פעם את בוכה ופעם את צוחקת, מזילה דמעה כי זה
הזמן ללכת.
פתאום השקט במכונית כבר לא היה כזה מאיים. אולי הוא בכל זאת
קצת יותר ממכשיר רדיו קטן.