פרחי משי של בין חורף לסתיו נושרים לך בין הריסים, ונובלים
בתוך עינייך הכסופות.
אור קריר זורם מתריסים חצי-מוגפים, ומאיר את החשכה ששוכנת
בליבך. חשכה שכעת יכולת למצוא.
את מתרוממת מעט מהכר, וכמה נוצות אפורות דואות על פנייך, ועל
פניו.
הוא מחבק אותך כמו בכל בוקר, ואת שולחת לעברו חיוך עקום.
מתנערת באיטיות מקליפות שהתפוררו מגופך הדקיק במשך הלילה.
כל כך שברירית, חיוורת, חולנית.
הוא הבטיח לך, את זוכרת. איך שהוא נשבע להיות פה תמיד, לשיר
ולנגן לך בגיטרה שירים עצובים. כאלה שמחזירים אותך אלפי שנות
אור אחורה, ונותנים לך להרגיש שכמו פעם, הוא פה לידך. ושזה
לנצח.
נצח של אהבת אש חנוקה, בטירה גותית נטושה, מנוכרת, נידחת. נצח
של שמי אימה וזוועות, וצבעי גשם רעבים שאי אפשר לראות.
הוא כל כך אוהב אותך, במילים פיוטיות ובצינורות ברזל נוקשים.
הוא לוקח נשימה עמוקה, והרחם שלך שוב מתעגל לנגד עוד ירח מלא.
תזוזות ילדותיות נחות בתוכך, ונשימות עדינות בוקעות מתוך בטנך,
ואת יושבת צמודה אליו, קשובה, נוגה, קצת מחייכת.
עכשיו הוא מנגן על מייתרי ליבך, ורק השקט מאיר את התווים
שבאויר. דממה. צללים. חרדה. ותקוות תכלת למשהו חדש, הכל מתערסל
בזרועותייך, ומתערפל בין מבטיו הקודרים.
בכי בתולי, ומצמוצים ראשוניים של עיניים שעוד לא הספיקו לחייך
את חיוכן הראשון.
והוא צוחק לך, מלטף בניגונים נדושים ובצינורות דם.
הציפורניים שלך שוב מאדימות מיללות ערגתיות למשהו שעוד לא
הספיק להיות שלך.
תינוק נדום בכי, מונח בפתח מגדל כנסיה עתיק, מוקרב לנזיר
פעמונים דמום.
והוא מבקש ממך סליחה, בלי מילים, ורק מנגן לך שירים בשפות
אחרות.
ואת, כבר חלשה, מכורה, מסוחררת. משתכנעת לניגון בלתי פוסק.
עוצמת עינייך המתות, כבר לא כסופות כפעם,
והוא משוכנע שאת רק נרדמת.
את נשברת בין צליל לצליל, ומניחה את ראשך על כתפו.
חרבות כסופות, דם כהה, וניפוץ עצום כל כך שכבר לא יכולת לשמוע.
הכל מתעמעם בין נשימות אחרונות.
את מתכרבלת בריחות המוות, ומתרוממת מעל האדמה.
והוא ממשיך לשיר.
שושני קטיפה שחורים נושרים לך בין התכריכים, ונובלים על ארונות
חייך.
את מלבינה לנגד עוד אור-ירח חיוור.
עצמותייך נסדקות, וגעגועים ריקניים זורמים בעורקייך המשותקים,
משתוללים לך בין הרווחים של הצלעות.
מן געגוע המסרב להניח לך, גם כשאת כבר לא את.
והוא מחזיק את גופתך הלבנה-תכולה בזרועותיו הרועדות, ולא בוכה
אותך.
רק זוכר, הוא הבטיח לך.
מניח אותך על ברכיו, עירומה, קפואה, מכחילה לגמרי, לרקע שירים
עצובים שכבר לא מחזירים אותך אחורה.
ועכשיו, גם אחרי שטמנו אותך בין גרגרי חול דקיק ודביק מדמעות
של אנשים אחרים, ואטמו באבן שיש לבנה עם עיטורי ברזל וחריטות
פיוטיות,
הוא מגיע לשם בימים קרים, להניח לך פרחי משי של בין חורף לסתיו
על משכבך.
והוא לא בוכה, רק מתיישב על אדמת חטאים טהורה, ומנגן לך שירים
נושנים,
שמחזירים אותו אלפיי שנות אור אחורה. רחוק, עד אלייך.
20.12.03
ערב יום שישי אחד שלא יצאתי. חושך, שקט, קפוא ואדום באף. |