תראי אותי, בובת רפאים, עטופה בגלימה טהורה של תמימות.
יכאב לך לראות מה מסתתר מתחתיה? ילדה שמתה אלפי פעמים, ושוב
גוססת מגעגועים לאנשים שלא שייכים לה.
רק אל תעזבי לי את היד. עוד מעט אנחנו משתחררות מכאן.
אינך מאמינה לי? האם הרחישות והקולות שמרחפים מסביבינו לא
ממחישים לך זאת? הם באו להזמין אותנו למקום ממנו הגיעו.
אל תפחדי מעיניי יורות הברקים אל מעלה. הן רק מאירות לנו את
הדרך, אל שמי-הלא-נודע.
החזיקי לי את היד! כי לי לא נותרו כוחות. ונשכב עירומות על
אדמה לחה מדמעות שפעם היו פה, ודם גולגלות, שלא זכר להתייבש
ולהיקרש בין סדקי זיכרונות נושנים. רק נשכב ונהווה קישוט לארץ
החטאים הזו.
נניח לרוחות אלוהיות, ורוחות רפאים לשרוק בין שערותינו ולפרוע
אותן. נמות בחיוך שיקנה בנו מבט תמים.
בעיניים מתות, ומראה בתולי, כמו שהיה לי לפני המון שנים.
כמה ליבך מדמם, כמה דומם. בואי נעבור זאת ביחד.
אל תלכי לי, טוב? עדיין לא. נצווח יחד בדם קפוא שמתחיל להכחיל
על השפתיים. צרחות מרטיטות, בעיניים עצומות לאלוהים שלמעלה,
אולי נעיר אותו משנת האלמוות הזו שלו.
תרגישי חיבוק אחרון. הביטי בנשמתך פורחת מתוך גופך אל אויר
המתים.
שוב ליבך מחסיר פעימה אחת. ואולי עוד אלף.
ולפני שלא אוכל עוד לעולם, תני לי לחוש אותך ואת הכאב שלך
בתוכי, פעם אחרונה לפני הסוף של המוות.
עכשיו זו כבר ההתחלה שבאה לבשר על הסוף. ולעולם לא תדעי כמה
אהבתי אותך.
את מלבינה בין הכוכבים, הם נשזרים בשיערך ומלווים את כל כולך,
מאירים את גופך הפורח.
הכנפיים שלך כבר מבצבצות מתוך עצמות גבך. ויפה לך כל כך.
ואני, מתחילה להיעטף בתכריכים שחורים. הצבעים נטשו את עיניי
והותירו אותן חלולות בלבן. צפורניי הופכות אדומות, וגם דם כהה
זורם במורד קצות אצבעותיי. הינה שיערותיי אינן זהובות כפעם,
משחירות בין הלומות-חושך שהותרת אחרייך. ובודד לי כל כך.
הסתכלי, השביל מתפצל. כאן דרכינו נפרדות עד לפעם הבאה שלעולם
לא תגיע.
דמעותיי זולגות על גבך, מרוות לך חיים אחרים, וכך את מצמיחה
כנפיי פרווה לבנות.
את תלכי לגן עדן, לשם תגיעי, מלאך קטן.
כעת, מותר לך לנשום לרווחה, ולהשלים את הפעימות שהחסרת בגללי.
כי אני... עוזבת אותך אל תוך באר עמוקה של אנשים שלא זכרו איך
לחיות, והולכת ליצור עוד קצת עומס בגיהנום.
17.12.03
אין לי יותר כוח. OO |
