שריטות על אצבעותייך הדקיקות לא הופכות אותך לילדה רעה יותר,
או לא נורמלית. והקווים שחרוטים במורד לחייך הן כתחליף לדמעות
שכבר לא זוכרות איך לבכות את עצמן.
אז מה אם טיפות דם נופלות ממך, צובעות לך לילות שכבר לא זוכרים
איך לחלום.
זה כואב שכבר אי אפשר להישבר? הייתי נותנת לך את המוות,
ומבטיחה לך את הנצח שאחריו. כתמורה לכך שאת נתת לי... חיים,
וניצוץ בעיניים גוססות.
למה את לא זוכרת איך חולמים? רציתי לפזר עלייך פירורים מחלומות
שהתרסקו לי עם השנים, ולעטוף אותך, אולי אני שוב אלמד איך
לחבק. אבל את כל כך רחוקה. גם כשאת פה.
חכי, זה עוד מעט יבוא, עכשיו אסור לחלום, עדיין לא. אנחנו
לכודות כשכל אחת לחוד.
מילים ורגשות, שריחפו מעל האוקיינוס שלך ושרו לך שירים עם
הרוח, צפים על פני נשמות מעונות, שכבר לא זוכרות איך להפסיק
לדהות. נשמות חתוכות, שסדקתי בעצמי, רק כדי להגיע אלייך.
תקשיבי, השקט חושף את האמת. את יודעת שאני אמות בשבילך, נכון?
המערבולת שלך, סוחפת את כל השברים לקרקעית. הנשמה שלי, גם היא
נשפכה בין גלים של אכזבות, ורגעים אחרונים שלא נגמרו. עד אין
קיץ.
הקרקעית דאגה לספוג את הכל, לבלוע את נשמתי הסדוקה בין כל
האחרות, ועכשיו כלום כבר לא משנה.
גם לא הדם.
הסערות והמערבולות החליטו לשתוק מהפחד. דממת האלוהים הגיעה.
רק הביטי! הגעתי לאוקיינוס שלך, שעם הזמן הפך להיות
אגם-זיכרונות קטן. עכשיו אנחנו ביחד...
ואת חזרת להיות כמו פעם. חלומות שהגלידו וחתכים שהלבינו בין
צללים של דממות.
ואני, אמנם לא יכולה לחבק יותר, אבל מלבד כל הרגשות שהשארתי לך
במתנה, השארתי לך גם אותי-של-עכשיו.
גופת חרסינה לבנה ושבירה, שתוכלי לחבק, ולדמיין שהיא מחבקת
בחזרה.
ועכשיו... מותר לחלום. אנחנו ביחד.
17.12.03
כשהייתי קטנה וטיפשה :O |