[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צוק איתן, 20.7.2014  נבחה: מילי-הכלבה של צביקה, שמתארחת
בקבוץ  (בעת מבצע 'צוק איתן')

......קשה לי, כל כך קשה לי הרעש הנוראי הזה והבומים כל הזמן.
אני כל כך מפחדת.
...אתמול הלכנו בבוקר לסיבוב בחוץ, ופתאום היה בום עצום, ואחר
כך עוד אחד קטן, ומטוס זמזם כל הזמן כמו יתוש חזק שמטריד בלי
הרף, ומזל''ט, ומשהו עבר בשמיים בשריקה כמעט מעלינו, והצפרים
כולן רעשו וקראו קריאות; גם הן מפחדות. לאחרונה. לא שומעים
צפרים. הן שותקות רוב הזמן, כל כך נבהלתי שרצתי מהר עם הזנב
בין הרגליים, עמדתי לפני הדלת של הבית ואחר כך לא הסכמתי יותר
לצאת בשום אופן. ואף על פי שנורא רציתי לעשות, לא עשיתי. בסיור
הקבוע לפני השינה, שהיא מוציאה אותי ל'התבטא', כל כך פחדתי
שנצמדתי אליה ואני חושבת שהיא הרגישה, שאני רוצה שהיא פשוט
תרים אותי ותעטוף אותי בתוכה. כמו שהכלה שלה עושה לילדה הקטנה
שלה. אבל היא רק ליטפה אותי והמשיכה ללכת. קודם הייתי מפזרת:
עשיתי פיפי וקקי בכמה מקומות בחוץ ועכשיו, מרוב פחד, זה אפילו
לא יצא לי. הלכתי לישון בלי פיפי ובלי פופו...
אני מפחדת.
גם בצהריים לא העזתי לצאת, ובסוף  ה ו א  משך אותי ברצועה
החוצה. לא עזר לו. לא עשיתי כלום. ברחתי לו. רצתי הביתה עם
הרצועה נגררת אחרי על האדמה. גם עכשיו לא יוצאת.  לא  י ו צ א
ת !!!!!!! הם לא יכריחו אותי לצאת. אני אעשה להם בבית, לא אכפת
לי מכלום-אף על פי שאני מסוגלת להתאפק ה מ ו ן זמן.  
...אני מפחדת נורא. האנשים האלה לא מבינים כמה אני לחוצה? הם
נעלמים לי להמון זמן. אני מתכווצת בפינה, תחת השולחן. בבית לא
רוצה בכלל לצאת...או שאני נצמדת אליהם כל רגע שהם קמים כדי
ללכת לכאן או לשם-אפילו בתוך החדר. אתמול שניהם יחד יצאו אתי
מהבית. הוא הלך לכיוון אחד והאשה לכיוון השני. הוא הלך לכיוון
חדר האוכל וקרא לי. הלכתי אחריו ואחר כך עזבתי אותו ורצתי
אחריה. איתה, בכל זאת, אני מרגישה הכי בטוחה. בלילה, אני
מצטנפת ליד המיטה שלה, היכן שהעתונים על הרצפה, ולפעמים
הממחטה, לפעמים על הגופיה שהיא הורידה, או שוכבת על הכרית שלה
שנפלה בזמן השינה. אני אוהבת לישון כבה, אבל היא כועסת שאני
שוכבת על זה, אף על פי שדוקא נוח לי... אני הולכת לסלון. ולבית
השימוש-ומצטנפת מתחת לשולחן-מקום מועדף עלי, ואני לא אוכלת.
מרוב פחד...
 כשהבומים הנוראים האלה מתחילים והסירנות... אז אני רועדת.
לפעמים היא שולחת יד מתוך שינה ומלטפת אותי כדי להרגיע וזה קצת
עוזר. כשהיא הולכת לבית-שימוש בלילה, אני מנחשת לאן היא תלך,
והולכת אחריה, לפעמים עוד לפניה, נכנסת ויושבת ממש לפני
הרגליים שלה: נכנסת לפניה לבית השימוש או למקלחת, נדחקת לשם
לפני הרגליים שלה  ואין שם מקום בכלל. כל כך אני מפחדת... אני
יושבת ברווח הקטן שיש בין הארון והאסלה... היא מתעצבנת שאני לא
נותנת לה לעבור;
 כל הזמן שהם פה אני צמודה אליהם. אבל הכי גרוע כשהם יוצאים
ולא לוקחים אלא משאירים אותי סגורה עם כל הרעש הזה כל הזמן.
אתמול  ייללתי יללה ארוכה ומבולבלת של שמחה כשהיא חזרה אחרי
המון המון זמן... אני בוכה ורוטנת ומייללת ומדברת ומרימה את
הקול וצורחת ככה שגם הם מבינים מה אני אומרת. אפילו שאנחנו לא
מדברות באותה השפה אני יודעת שהיא הבינה בדיוק מה אני אומרת!
ואז באתי לספה שהם יושבים עליה, הסתכלתי לה בעיניים בעיניים
החומות שלי, שמתי את הרגל הקדמית על היד שלה, שתלטף אותי, והיא
באמת ליטפה את האזניים, העורף, הצוואר, ואז אני מתקדמת ושמה לה
את הטוסיק אבל היא לא רוצה. לא יודעת למה היא לא מלטפת לי את
הטוסיק. אז אני מוותרת. אני מפחדת לזוז, אפילו. הנה, עכשיו יש
צרורות של יריות...לא מבינה איך בני האדם מצליחים לעשות כזה
בלגן. איך הם יכולים לחיות ככה? למה הם לא חיים כמונו: אצלנו
זה פשוט: כשאתה נתקל בכלב אחר אתם מרחרחים זה את הטוסיק של
השני, מסתובבים ככה קצת יחד והופ-נעשיתם חברים. וכבר אני רצה
אחריו והוא אחרי ומסבכים תוך כך את הרצועות שלנו, וכל השכונה
מצטרפת ושישו ושמחו. אנחנו גומאים בכמה שניות חצי קבוץ,
ומפחידים עד מוות את כל האנשים בנביחות, יללות, חשיפת שיניים.
אף אחד לא יכול עלינו...עד שבא הבלגן הזה. חיי כלב. אפילו כלב
לא נובח. כל אחד סגור בבית שלו ואפילו מפחד ליילל אחד לשני
מבית לבית כמו שאנחנו רגילים. אני מאד ידידותית אבל כבר לא
מתלהבת כל כך כמו פעם: פעם הייתי רצה -במיוחד בקבוץ-עם הכלבים
הזכרים ופעם אפילו היה לי אחד קטנצ'יק שלא הגיע...הוא ניסה שוב
ושוב והיה מאד מסכן והוא נורא רצה, אבל אני יותר גבוהה ממנו...
בקבוץ, כל הזכרים של האיזור, להקה שלמה, באה בגללי לדלת שלנו,
ונבחו, וקראו לי ולא רצו להרפות, עד ששחררו אותי החוצה. רצתי
איתם... נסיתי את כולם. היה כיף. אחד לבן עם אזניים מנוקדות,
גבוה, אחד קטן חצוף ושחרחר. אחד פראי שבא מעבר לגבול, והיו
עוד. רצתי לפי התור עם כל אחד מהם. אחרי זה המלטתי שני גורים.
ואז... לקחו אותי לבית עם אנשים בחלוקים לבנים, עשו לי זריקה,
לא זוכרת... כאבה לי הבטן, ואחרי זה כבר לא היה לי כל כך חשק
לרוץ עם הזכרים, אפילו שהם נדבקים לי לתחת. לא בא לי כבר. אז
אני שוכבת ומתגרדת.
  בסך הכל אני אוהבת לחיות בקבוץ. אני אוהבת את ההליכה ליד
הגדר בבוקר או לפנות ערב, בלי הרצועה והקולר, אין כמעט אנשים,
אני רצה קדימה, לפניה, נכנסת בין העשבים שהיו ירוקים ועכשיו
צהוב הכל, בין הקוצים, ושורת העצים שמקיפה את הקבוץ הזה,
מרחרחת ומוצאת סימנים שהשאירו כלבים אחרים. קצת פיפי, קצת קקי,
כל כלב יודע את התחום שלו, ככה אנחנו מסמנים, היכן שעברתי-זה
שייך לי. הדשא הזה, העץ הזה, והפינה הזו. שכל הכלבים האחרים
ידעו שזה  ש ל י !!! לפעמים אני רודפת אחרי חרדון או זיקית, או
צרצר, או עוקבת אחרי הצפרים למעלה ומקדימה ורצה הרחק לפניה,
מסיירת בשטח. אוהבת לגלות עולם. ואז מסתובבת לראות אם היא באה
אחרי, או שאנחנו הולכות בתוך הקבוץ, כלומר  ה י א  הולכת. אני
רצה, מרחרחת כל דבר, נעצרת איפה שיש סימנים של כלבים אחרים על
הדשא, מריחה וגם מלקקת. או לפעמים גם אוכלת קצת את הדשא הזה.
קודם, לפני הבומים האלה, הייתי שמחה כשרק קראו לי לצאת לסבוב
מסביב לקבוץ-אני מתה על הטיולים הללו, הארוכים, לאורך גדר
המערכת מסביב לקבוץ. וגם מוצאת עקבות ריח של חיות, חרדונים,
צפרים, של כלבים אחרים שעברו כאן לפני, ואני רצה קדימה,
לחורשה, לעשביה ואז רואה שהבעלה שלי התרחקה ורצה אליה בשמחה.
אבל עכשיו-כלום. אוכל ומים, הם מלטפים אותי שארגע אבל... לא
טוב לי. כאן יש לי הרבה חופש. בעיר, עם צביקה, אין להם זמן
בשבילי ואני עצובה. הוא מוציא אותי ל-5-4 דקות בבוקר וקצת
בערב, ולוקח שקיות ניילון בכיס וכל פעם שאני עושה בכביש קקי
הוא אוסף את זה ואני לא מבינה למה. הרי אני עושה בכוונה.
להשאיר סימנים לכלבים האחרים, שאני הייתי כאן. וככה גם הם
מודיעים  לי. כל תל-אביב מלאה הודעות  כאלו. בכל מקום יש. ואני
מריחה אפילו אם זה ישן, ויודעת לפי הריח והטעם של מי זה. אם
הוא צעיר או זקן, אם זו כלבה, או גור, בריא או חולה... זה היה
אז. ועכשיו- אני שוכבת כל היום מתחת לשולחן ומתגרדת...










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מחבלים מעדיפים
אגד

אני מעדיף דן



לא מצחיק


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/16 6:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה