הצפייה
מרגיש כמו נצח
כמו התמכרות

לשתות לשכרה
כל מחשבה, כל פנטזיה על קירבה
ולבקש כוסית כפולה
של שמחה מהולה בעצב
עצב מהול בשמחה
עם קרח. בבקשה.

ואז לדלות
שוב ושוב
מתהומות הזיכרון
לחפור עמוק יותר
עמוק יותר
לפחד פן התמונות ייעלמו
לרצות אותן אמתיות
כאן ועכשיו

להרגיש את המגע מלטף את העור הרך
הכאב צורב אותו

להתענג
על שאריות הריח
שנותר
וכמו כלב, לגשש אחר העקבות החלושות
בנבכי הראש

לטבוע באגם של געגוע
ולהרשות לעצמך להיות מאושר כל הדרך למטה
לדעת שלא עוד הרבה זמן.
תבוא היד.

8.8.10